כששמענו לראשונה את הבשורה המרה, עלה במוחי סיפור אליהו ואלישע: "ויהי המה הולכים הלוך ודבר והנה רכב אש ופרשים ויפרידו בין שניהם ויעל אליהו בסערה השמימה". בניה, הקדשת לצה"ל ולעם ישראל את שבע וחצי שנותיך האחרונות ובסופן עלית השמימה בסערה בטנק המרכבה, הלא הוא "רכב אש ופרשי אש".

באותן דקות מרות ונמהרות של קבלת הבשורה נזכרתי בקינת דוד על יונתן " הצבי ישראל על במותיך חלל, איך נפלו גיבורים", צר לנו עליך בננו בניה, נעמת לנו מאוד, נפלאת אהבתך לנו מאהבת נשים. כל דבר שעשית- עשית בהצטיינות, אך בצניעות. לא טרחת לספר לנו שכאשר נגיע לסיום קורס הקצינים, יהיה בניה ריין חניך מצטיין.

רק אתמול נודע לנו שבאקדמיה הצבאית, במהלך השנתיים שהיית שם, הישגיך הקנו לך את הבכורה במחזור- קצין מספר 1 כהגדרת מפקדיך. גם לא סיפרת לנו שבמהלך השמונה חודשים האחרונים פלוגתך הייתה המצטיינת, כנ"ל שלושת המחלקות שלך- פשוט ליגה אחרת כהגדרת המפקדים.

היית בעל יוזמה עם חשיבה ייחודית ופתרונות ייחודיים. תמיד היית לא סטנדרטי- ולדוגמא: פיתחת לך תוך זמן קצר מיומנויות בריצת מרתון ואף השתתפת בתחרויות בארץ ובחו"ל. אך מעל הכל אהבה ודאגה לזולת - כיבוד אב ואם שלך היה למופת, אנו יודעים כי פעמים רבות דחית את רצונך מפני רצוננו, גם כשהיית בטוח שאתה צודק.

אהבת בלב ובנפש, היית כחבר וכרע לסבתא מרים, אשר החזירה לך בכל עת באותה מטבע. גם את סבתא פלה לא "פספסת" ותמיד התעניינת לשלומה ובריאותה. תמיד היה חשוב לך מה קורה עם אחיך ואחיותיך ובני-זוגם.על האחיינים אין מה לדבר, כולם היו אהבת חייך ואתה היית אהבת חייהם.

חבריך היו איתך לאורך כל הדרך כאשר הוספת וצברת חברים בכל שלב בחייך. תמיד סברת שכוחו של צה"ל ברוח חייליו, לכן הקדשת לפקודיך את כל כולך, כולל ביקורי-בית מדהימים שערכת בסופי שבוע כעובדת סוציאלית מן המניין, כל זאת כדי לפתור את כל בעיות הת"ש שלהם.

הקפדת תמיד, כולל בצבא, על עריכת התנדבויות אישיות- "בבית השאנטי" וכן חייבת התנדבויות פלוגתיות בצבא- ב"בית גיל" המטפל בחוסים אוטיסטיים. כמה דאגת לאמא של מתניה- כשיכולת, קפצת אליה ולו לדקתיים. היית יפה-תואר- חיצונית ופנימית! כולך היית נתינה וכך הלכת מאיתנו, עם הנתינה המקסימלית שאדם יכול לתת.

קיימת את "בכל נפשך" ולמען כלל ישראל- ומה עוד, כדרכך שאהבת, כמפקד "כוח בניה"- הלא היא יחידת החילוץ של הגזרה המזרחית . אחד מהנכסים החשובים שהיה לך הוא החיוך שלא מש משפתיך, זה ממש סמל מסחרי של טוב-לב ואהבה לכל ללא מיצרים. אני חייב להזכיר במעמד זה את יושרך הפנימי והבלתי מתפשר, את זה למדת מסביך ז"ל, סבא משולם וסבא דב.

תמיד הייתה האמת נר לרגליך, כאשר חסרה לך אמת זו, היית מסוגל באחת לשנות מסלול, לקבל החלטות גורליות ולצאת לדרך חדשה. אני וכל משפחתנו מקבלים עלינו באהבה דין שמיים ובטוחים, כי, עולתנו האישית אשר עלתה למרום בסערה כאשר אתה בן "זכ" שנים, היא גם בבחינת עולת ציבור זכה, המקדשת שם-שמיים בקדושה ובטהרה.

הקב"ה קיים בך את שנאמר: "דודי ירד לגנו לערוגות הבשם, לרעות בגנים וללקוט שושנים"- ואנו מחזיקים ומחרים אחרי הקב"ה: "אני לדודי ודודי לי הרועה בשושנים". צוואתך צוואתנו וזו גם החלטתנו המשפחתית, נמשיך ובגדול לבנות ולהיבנות. קבל מאיתנו בקשת סליחה ומחילה באם פגענו בך.

יהי זכרך ברוך! אבא, אמא וכל המשפחה המורחב.

כששמענו לראשונה את הבשורה המרה, עלה במוחי סיפור אליהו ואלישע: "ויהי המה הולכים הלוךבניה, מתוק שלנו, לא אספיד אותך כי עדיין אינני קולטת ולא מסוגלת ואילו היית כאן לא היית מרשה לי לדבר עליך . רק רציתי לספר על נסיעתנו האחרונה, לפני כ-3 שבועות לקחתי אותך ביום ראשון בבוקר למלחמה.

בד"כ לא הסכמת שאקח אותך, חס וחלילה לא להטריח אף אחד, אך הפעם חרגת ממנהגך ואני כמובן שמחתי שזכיתי לקחת אותך למלחמה, אפילו אמרת לי עם החיוך שלך "אח, איזה אמא יש לי, לוקחת אותי למלחמה,אני גאה בך". הרגשתי שאתה יוצא למלחמה בשמחה, חדור מוטיבציה וגאווה רוצה לתרום, יודע לקראת מה אתה הולך, נסכת בטחון שאנחנו ננצח אותם, ניכנס בהם כהגדרתך.

"מרכבה 4 " אמרת לי בגאווה "אין יותר טוב ממנה" [מסתבר שזה לא בדיוק כך]. הרגשתי באמת הרגשה מיוחדת שאני לוקחת אותך למלחמת מצוה, למלחמה על הבית, המדינה, קיומה וכבודה, המלחמה הזו של להיות או לחדול ואנחנו הרי בחרנו להיות כאן ולבנות. בניה שלי, לפני שיצאתי מהאוטו התכופפת אליי באצילות ובעדינות ונתת לי נשיקה , יצאת מהאוטו ובאת לצד השני ונישקת אותי שוב.

מי שמכיר את בניה יודע שהוא לא נותן נשיקות, אמא זו שנותנת נשיקות והוא, אין לו ברירה, מחזיר מתוך כיבוד הורים. שאלתי אותו: "בניה,שתי נשיקות נתת לי, מה קורה?" וגרוני התמלא בדמעות. אמרת לי: " אמא, תשמרי על עצמך", נפנפת לשלום ונעלמת בבסיס. אני פרצתי בבכי בדרכי חזרה הביתה, משהו בתוכי אמר לי שזו הפגישה האחרונה, שזו הפרידה מבניה.

נזכרתי באותה נסיעה, ביום בו התגייסת לבקו"ם לפני שבע וחצי שנים, גם אז בכיתי כמו אמא יהודיה. בניה,ניגשת אליי ואמרת: "אמא, מה קורה? מה זה?" ואמרתי: "בניה, אני שמחה ומאושרת שאתה מתגייס לצבא במדינת ישראל, אבל גם דואגת כי אני מכירה אותך, הכל אתה עושה מושלם, הכל אתה עושה עד הסוף", אמרת לי: "אמא, חינכתם אותנו בבית לתת את הכל ולפעמים הכל זה לתת את ה-כ-ל ותזכרי את זה".

כך שבע וחצי שנים אני שומרת את ה"ה-כ-ל" הזה בליבי חזק והיום אני מבינה למה התכוונת. בניה, קשה לנו ויהיה קשה עוד יותר כי אנחנו נתגעגע עוד יותר, אבל לימדת אותנו תמיד להמשיך הלאה, לעשות עוד דברים, עוד מעשים טובים ועוד פרויקטים - אז אנחנו נמשיך. נמשיך בשמחות, הנה, אתמול מורשה שלנו ילדה בן, נכד לנו, ולך אחיין- הוי כמה אהבת את האחיינים שלך, עשית הכל למענם, ירדת על ארבע למענם – תרתי משמע.

בניה, נקום מהשבעה ונלך לברית מילה, נמשיך ונמשיך ונתפלל שהלוואי ויהיו מעתה רק שמחות. ואתם חיילים יקרים של בניה, קצינים, מפקדים, גם אתם תמשיכו, תמשיכו בלחימה נגד החיזבאללה, תמשיכו בהגנה על המדינה שלנו, אל יישבר רוחכם, אנחנו איתכם, בניה ודאי היה מבקש שתמשיכו ביתר שאת.

לך כרמית אהובה, תודה וסליחה, סליחה שלא הצלחנו לשמור על בניה, במקום להוביל אתכם לחתונה, את איתנו בלוויה. כרמית,אנחנו מאמצים אותך בחום למשפחתנו, ביתנו-ביתך ונתפלל שבעזרת ה' תזמיני אותנו לשמחות. אבינועם חתננו היקר, אנו יודעים שהיה קשה לך להיות בבית כשנודעה הבשורה, אם היו שואלים את בניה מי הוא היה רוצה שיבשר זאת, בטוחנו, שהיה רוצה שאתה תעשה זאת – אז אבינועם, סליחה ותודה.

לכם חברים יקרים שלי, משפחות שכולות , חברותי האלמנות והאלמנים, אני גאה כבר שנים להיות איתכם במשפחתכם, עכשיו מסתבר שנהיה משפחה עם קרבת דם. בניה היה מאוד גאה לומר: "החברות הכי טובות של אמא שלי הם האלמנות והמשפחות השכולות". סליחה משפחות יקרות שאני מוסיפה צער על כאבכם, לא לכך התכוונתי, רציתי רק לעזור לכם בשעות קשות ולשמח אתכם בשמחות, אבל זו לא בחירה שלנו ועכשיו אנחנו עמוק בפנים.

בניה, הלילה לא הצלחתי לישון, כמו הרבה לילות בשבועות האחרונים, נכנסתי לחדר שלך ישבתי שם, ספגתי אותך, את הריח של הבגדים, של הטנק, של השריון, רציתי לחבק אותך ולנשק אותך כמו תמיד. בניה, מצאתי שם המון דברים שעוד יסופר עליהם אבל רציתי רק לומר לך שוב כמה אנחנו גאים בך, במעשיך, בדרך שבחרת ובדרך בה נלחמת ונפלת על קידוש ה' למען כולנו.

אני רוצה לסיים בקטע מתפילה שמצאתי הלילה בארנק ישן מימי התיכון, בנתיב מאיר- " יהי רצון מלפניך ה' אלוקינו ואלוקי אבותינו, שתבטל מלחמות ושפיכות דמים מן העולם ותמשיך שלום גדול ונפלא בעולם ולא ישא עוד גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה, רק יכירו וידעו כל יושבי תבל האמת לאמתו, אשר לא באנו לזה העולם בשביל ריב ומחלוקת חס ושלום ולא בשביל שנאה או קנאה וקנטור ושפיכות דמים חס ושלום, רק באנו לעולם כדי להכיר ולדעת אותך יתברך" בניה, מתגעגעים ורוצים אותך כאן כל המשפחה, אבא, אמא, הראל, ציפי, מוריה, אבינועם, מורשה, יהודה, אלישיב, בת-אל, אלישמע, דובי והאחיינים החביבים שלך איילת, ציון,דוד,אליעד, אוריה והנכד שנולד אתמול.

אחי בניה, בן 27 אתה במותך-"זכ", זך וישר אתה, איש טהור, איש אמת, איש מידות, איש עקרונות, אוהב הארץ ואוהב האדם – תמיד דאגת למשפחתך, לחבריך ולחייליך ללא פשרות. קשה לי להאמין שאתה , בניה, זה בלשון עבר. אתמול, כשחיפשנו תמונות שלך, זאת כחלק מהתחושה שאתה עדיין איתנו, נשקפו מבעד לתמונות רבגוניותך- קשיחות מחד וחיוך מאידך.

איש עקרונות שלא מתפשר ולא מוותר, הדורש ראשית מעצמו, אך, גם מהאחרים. אולם, כשמבצעים את המשימה מפרגן עם כל הלב והנשמה באמצעות חיוך ומילה טובה. המשל ל"צבר" אצלך איננו מליצה- ה"צבר הישראלי" בהתגלמותו, במבט ראשון קשוח, אך כאשר קצת מקלפים, מתגלה הרוך האנושיות, ההבנה והאכפתיות-ועל כך יעידו כל מכריך.

אמש, לפנות בוקר, כשלא הצלחתי לישון וישבתי על מיטתך בחדרך שאותו חלקתי איתך במשך שנים רבות, מילאה דמותך את חלל החדר, ראיתי אותך מביט אליי במבט ישיר ומחייך בחצי החיוך המפורסם שלך, אומר לי בטון צבאי: " הראל, דיר-באלק אם תדבר יותר מדי שטויות" והשבתי לך: "בניה, הכול אמת לכבודך ולמען רבים שלא הכירוך מפאת צניעותך המדהימה".

כגיבור דוד שעל שמו אתה קרוי, איש רב פעלים היית- בעל קריירה צבאית מזהירה שכל שלב ושלב סיימת בהצטיינות, מהטירונות דרך כל הקורסים הפיקודיים, זאת כמובן בלי לספר או להתגאות, בשקט, בצנעה,"סה"כ עשיתי את העבודה" היית אומר. מצטיין בלימודיך באוניברסיטה ובצניעותך לא ידענו על כך דבר עד שהתקשרו לבקש את מס' החשבון שלך להפקיד כסף על מלגת ההצטיינות, זאת אחרי שנפנפת אותם לטובת דברים חשובים באמת כהגדרתך.

עושה ספורט- ניווטים,ריצות,טרקים ומשימה שלקחת על עצמך כפרויקט- "המרתון" וכדרכך דבקת בה וכפי שאמרת הפתעת גם את עצמך, מה שנדיר אצלך. בפריז שנה שעברה סיימת את המרתון בצורה מעוררת התפעלות. חברים רבים רכשת לך בכל שלב בחייך- מהשבט, מהתיכון, מהישיבה ומכל שלב ושלב בחייך הצבאיים בשבע וחצי השנים האחרונות, כולם חברי אמת שפעמים רבות חידשו לי עוד סיפור או מילה טובה עליך, על אישיותך, מידותיך המדהימות, מקצועיותך ועל אהבת הזולת כפשוטה.

בניה, במותך ציוות לנו את החיים- חיי מידות, חיי יושר ואהבת האדם. בשבילך, בשבילנו, למענך, למעננו, נמשיך את חייך מהנקודה בה הפסקת. כולי אמונה שאם אכן נצליח לעמוד בגודל המשימה שהשארת לנו, גם נזכה לראותך במהרה עם משיח צדקנו. בימי משבר וצרה לנו ולכלל ישראל, מי ייתן ויתקיים בנו דברי הנביא ישעיהו: "בילע המוות לנצח ומחה ה' אלוקים דמעה מעל כל פנים וחרפת עמו יסיר מעל כל הארץ כי ה' דיבר".

אוהב וכבר מתגעגע, הראל.

בניה! אני יושב כבר זמן רב ומנסה לכתוב,לספר עליך לכל מי שבא ללוות אותך בפעם האחרונה. אבל כל פעם מגיע גל חזק ששוטף אותי בבכי ובעצב,ועוצר אותי,מציף אותי בזיכרונות,בחוויות ובדמעות שמונעות ממני מלהמשיך- אז נעזרתי קצת בתמונות. אני לא יודע מתי נפגשנו לראשונה,מספרים שכבר כתינוקות שכבנו בביה"ח זה לצד זה כל אחד והמחלה שלו.

לי לא נתנו הרבה סיכוי לחיות אבל אתה כך מספרים,החלמת והבראת מהר.מאז כל הדרך ביחד,27 שנים,תמיד באותו גן באותה כיתה גם את ההחלטה להמשיך ללמוד בי-ם,קיבלנו יחד,זה היה ברור ,אנחנו לא נפרדים. בסוף השמינית לראשונה התפצלנו,רק מבחינה גיאוגרפית,כל אחד הלך ללמוד ,לבנות את עצמו,לקבל החלטות להמשך הדרך.כמעט שנתיים של שיחות עמוקות ,התלבטויות רבות,אבל בשלב מסוים זה נראה ברור,לשנינו,אנחנו רוצים להיות מפקדים,ללחום ולהוביל חיילים בקרב.

הודעת לי שבחרת להתגייס לשריון,לאורך כל המסלול שלך היית מפוקס,מרוכז במטרות שהצבת לעצמך,ובכלל מאז קורס מפקדי הטנקים,הכל התחיל לתפוס קצב אחר,מעין מסלול ברור אם רק תבחר בו. משם יצאת לקורס קצינים,בתום השלב הראשון אמרת שאתה צריך להגיע מוכן,לצבור ניסיון פיקודי,מקצועי ומבצעי,לכן עשית הפסקה והלכת לפלוגה מבצעית,כמט"ק.

בדיוק באותו זמן גם אני סיימתי תקופה בלבנון,התקשרת אליי וקבענו לטייל אני רואה את התמונה הזו מול עיני איך אתה מסדר את המצלמה על האבן רץ לידי ומחבק, מאחור הנוף של הגולן שכל כך אהבת. היית מאושר באותו יום שמחת עם מה שעשית עד כה ,ועם התכנונים להמשך.

סיימת קורס קצינים כמצטיין,אני זוכר שבאת אליי לפני הטכס ונתת לי את המצלמה, אמרת לי לצלם אותך כי אתה לא רוצה להודיע לכולם,אתה רוצה לעשות להם הפתעה, לשמח אותם. היו לך הרבה רגעים כאלה,שהסבת להם אושר והם שמחו בך מאוד. "העיקר שההורים שלי יהיו מבסוטים" אמרת.

אהבת אותם,כמה היית גאה בהם,גם לי הם היו כמו הורים וימשיכו להיות,גם אני תמיד נעזרתי בהם,התייעצתי אתם,כמו הורים. נפגשנו הרבה בצבא,בעיקר בתקופת האימונים וההדרכות,של שנינו. תמיד בודק אותי מתעניין ומייעץ,נותן לי כיון חשיבה אחר,שלא ראיתי,מבט מלמעלה,"מעוף" קוראים לזה היום.

בתקופת הלימודים שלך ,דווקא אני נהייתי קצת עסוק,ואתה,משם ,המשכת לעקוב, שולח לי חומר,עובר על שלי,מתקן ומאיר את דרכי. במקביל השקעת בלימודים,סיימת את התואר בהצטיינות יתרה באוניברסיטה,כמו שאופייני לך ועדיין מצאת גם זמן לתת שיעורי עזר לנערים ב"בית השאנטי",להתנדב לאיל"ן,ובטח עוד דברים שאני לא יודע עליהם,מאוד מוכר ואופייני לבית שבו גדלת.

היינו רוצים להיפגש,לצאת,והיית אומר:"...אני מכין אותו לבגרות שיש לו בשבוע הבא-הוא חייב להצליח!". היה לך גם יום קבוע בשבוע,בשביל האחייניות,ברזל,בשביל להפסיד יום כזה צריך אישור מיוחד."דוד בניה" הן קוראות לך,ולפעמים "בניה" כשהן קצת יותר ישירות עם איזו שאלה אישית.

אז גם פיתחת את תחביב הריצה שלך,עוד פרוייקט שהלכת אתו עד הסוף. אני זוכר מזמן כשהיינו ילדים שאלת אותי: "תגיד איך אתה רץ? "מה זאת אומרת שאלתי "פשוט רץ",אבל אתה חזרת ושאלת "לא,תסביר לי איך מחלקים את הכוח איך נושמים?".שנים אח"כ חזרת אליי עם תשובה מפורטת,עם לו"ז אימונים,תפריט חדש ויעד-המרתון בפריז.כשהגעתי לבית שלך ביום ראשון וראיתי את התמונה חלפו מולי חודשים ארוכים של התמדה ורצון.

בכל מקום ידעת לשלב בין הרצונות והיכולות שלך,הכרה עצמית עמוקה וברורה,מאוד מדויקת,בלי גאווה בלי יומרות = "ענווה טהורה". נפגשתי עם הרבה חיילים ומפקדים שלך במהלך השירות,תמיד שמעתי,"הוא מקצוען", "מס' 1","תותח בטנקים","הוא תופס דברים במהירות מדהימה".

המפקדים שלך תמיד רצו אותך קרוב אליהם כגנן,כקמב"צ וכמ"פ בגדוד,גם במלחמה הזאת ,דיברת איתי אחרי שחזרת לגבול,חזר אתך מח"ט הנח"ל,הוא ידע למה להצטרף לטנק שלך,שם הכי בטוח. אמרת לי שחטיבת האם שלך,188,פנו שוב שתחזור אליהם,אבל אתה לא יכול אתה כבר הבטחת שאתה חוזר ל401,תמיד ישר אמיתי וכנה,מזהה כל עקמומיות,מתרחק ממנה או מסלק אותה "נתת אמת לבניה".

קשה לי לחשוב על ההמשך בלעדיך,תמיד היינו זה לצד זה,כתף לכתף לפעמים גב אל גב-כדי לשמור אחד על השני. אתה עשית את העבודה מצוין,שמרת עליי,עזרת ותמכת, כל שבת שבאת אלינו נתנה לנו הרבה כוח,וגם שזכינו רק בביקור חטוף בשישי או מוצ"ש. אני לא הצלחתי לשמור עליך,לא חיפיתי מספיק טוב,כנראה שלא התפללתי עליך מספיק כמו שביקשת.

מעולם לא חשבתי שיקרה לך משהו,טראגי,תמיד ידעת מה אתה עושה,עשית את הדברים הנכונים,קיבלת את ההחלטות נכונות. חשבתי שגם אתה באיזשהו שלב תגשים את החלומות שדיברת עליהם,תלך ללמוד מחשבים או מנהל עסקים,אולי תקים איזו חברה או תנהל בי"ס תיכון בעתיד. וגם אם תמשיך בצבא,תתחתן ונעבור לגור קרוב,שוב,שכנים באיזה מקום שנבחר,נגדל ילדים ביחד,כמו שכולם רוצים,כמו שכולם רגילים בעולם.ודווקא עכשיו זה היה כ"כ קרוב,עם כרמית, אני זוכר אותך בתקופות קודמות והפעם זה נראה אחרת.רציתי לשמוח אתך,להחזיר לך כגמולך על כל מה שעשית בשביל מירית ובשבילי בחתונה, להיות עד שלך,כמו שאתה שמחת איתי,אני לא אשכח את מה שהאיר והקרין ממך באותו יום,ואני עדיין מחכה.

דיברת על הנ"ט,אמרת לי פעם: "הם יאכלו אותנו עם הנ"ט",אבל לא התייאשת,אמרת שתלך להתאמן עם צוות נ"ט ,תראה איך הם עובדים,תלמד מהם את העקרונות וכך תכיר טוב יותר את האיום את האויב ותדע להתמודד מולו. אמרת גם שתהיה הסלמה בצפון ואתה תעלה עם הפלוגה שלך לעשות שם סדר,לא תיתן להם להפריע לנו.

סמכנו עליך,בטחנו בך כמו שכולם מרגישים בטוחים בסביבתך אבל דווקא החברים שלך שכבר לא בצבא,שהתגייסו למילואים היו צריכים לחזור ולחלץ אותך משדה הקרב,מהתופת הנוראה. צחקת תמיד שלך אין מה לדאוג בעולם הבא,אתה נצמד לאמא שלך שעם כל השידוכים שהיא עשתה היא סדרה מקום לכל המשפחה.

אבל עכשיו אתה כבר שם הקדמת את כולם ואנחנו כאן בוכים עליך ואתה חסר לנו. בע"ה אנחנו נתעשת ונתחזק,כמו שאתה היית,מקווה שנדע מה לעשות ונקשיב לעצות שלך. שנדע להביס את האויב ולהיות החלטיים ,כמוך! ולא הססנים ומבולבלים.עם מוסר אמיתי וטהור של "הקם להורגך השכם להורגו" ולא לחכות שיפגעו בנו מהכפר,שישפכו את דמינו ורק אז לבוא ולהפגיז.

תתחנן שם למעלה ותביר כמו שאתה יודע לעשות יורת טוב מכולנו,שזה ייפסק,תבקש מהקב"ה שילחם את לוחמינו ,שיסלק את אויבנו ויושיע אותנו. שישמור עלינו ועל המשפחה היקרה שלך על ההורים והאחים המקסימים שלך וגם על האחיין שנולד לך,שתזכה לראותו רק מלמעלה. אני מבטיח לעשות כל שביכולתי לשמור עליהם בשבילך.

אני מודה לך על כל השנים, על החברות הנפלאה,הנדירה,נעמת לי מאוד. אוהב אותך, ומתגעגע לחבר הכי טוב שהיה לי.

משפחת ריין היקרה, כרמית, חברים, פקודים, בניה, אנחנו עומדים פה בנופי השומרון ומסתכלים מסביב על הנופים בהם גדלת, מהמעיינות והנחלים שכל כך אהבת ואין לנו מילים לומר, לא הצלחנו לשמור עליך. אני עומד פה לפניכם כמפקד של בניה, לא מאמין, עם תקווה שאולי עוד שנייה זה ישתנה ובניה ייכנס עם החיוך המבויש והכל כך אופייני לו.

בניה, היית כל מה שרציתי ממ"פ שלי. אדם שהיווה אתגר פיקודי, מנהיגותי ומקצועי. הפכנו מהר מאוד ממג"ד ומ"פ לשותפים לדרך, לחברים. אני מתגעגע ליכולת נגיעה שלך באנשים, בצורה בלתי אמצעית לדבר בגובה העיניים עם כל אחד. אני מתגעגע לישירות, לכנות ולקיחת האחריות שהפגנת בכל אשר עשית.

אני מתגעגע לשיחות הארוכות בלילות ללא שינה בינינו על מהות הצבא, ההתיישבות והחיים. "איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא", כתב המשורר נתן יונתן. הוא התכוון אליך. הוא התכוון לבניה שהשפיע על סביבתו באופן חוצה מדרגים וחוצה גבולות. הוא התכוון לחתירה לשלמות ומושלמות.

אנו לא יכולים לשכוח את ההתמדה בטיפול בילדי בית גיל שהייתה כל כך חשובה לך ואמרת לי- אני חייב לעשות את זה רק כדי לראות אותם מחייכים כשאנחנו באים. בניה, הובלת פלוגה מאפס, במסלול חדשני שאנחנו כולנו בנינו. הובלת פלוגה באופן יוצא דופן, והייחוד שיצרת בה שפה משותפת ואמון, קודם כל בין האנשים שטיפחת.

האמנת בהם והם הלכו אחריך. בצניעות, בענווה, ביסודיות ובאהבת האדם הגעת לסוף מסלול בהצטיינות. אני רוצה להגיד לך תודה על הזכות שהייתה לי ללמוד ממך. ללמוד איך מובילים יחידה בדרך המיוחדת הזו שלך. ביום שבת נפלתם שניכם, אתה ושי, בהפרש של כמה שעות. צמד החברים האלו שאי אפשר היה לתפוס אותם לא ביחד, נהרג בארץ המקוללת הזו- לבנון.

היינו נבחרת ואתם היוויתם את חוד החנית שבה. כעת הכל התנפץ והתפרק אל מול עינינו הפעורות. אני מרגיש כמו אב יתום שנפרד משניכם באחת עם בור שחור ועמוק בלב. לפני שלושה שבועות דיברנו בפעם האחרונה. היית ברמת הגולן ומתוסכל מזה שעדיין לא קיבלת פיקוד על הפלוגה.

אמרת לי: "אל תדאג אני ארכיב את כוח בניה, גם אם זה טנק אחד". ובראש הכוח הזה נפלת. נפלת כשהדגמת מה זו שליחות ונתינה שלקחת אתך עד הסוף. בניה אני רוצה להקדיש לך שיר שדיברנו עליו בינינו פעם והמשמעות שלו: "כשאמות משהו ממני ימות בך כשתמות משהו ממך בי ימות אתך כי כולנו כולנו רקמה אנושית אחת חיה ואם אחד מאתנו הולך מעמנו משהו מת בנו משהו נשאר אתו".

בניה, אנחנו מבטיחים לך להישאר כרקמה אנושית אחת חיה ששומרת ומחבקת את המשפחה ואת כרמית. רקמה אנושית שמוקירה ומעריכה וזוכרת אותך ואין נחמה. יהי זכרך ברוך! נדב לישינצקר, מג"ד שלח, חטיבה 460

משפחת ריין היקרה, חברים, פקודים ואחים לנשק, כואבים, המומים ודואבים קיבלנו את הבשורה המרה אודות נפילתך, בניה. אין מילים לתאר את התחושה. בעודי כותב שורות אלו איני מסוגל להמשיג את הווייתך ואת תחושותיי במילים. ישנם רגעים שמילים אין להן משמעות. הכרתי אותך מאז היית צוער בקורס קציני השריון.

כבר אז התבלטת במבט החקרן, בחשיבה המקורית והביקורתית, ובכושר הלמידה הכביר שלך. למרות הריחוק שבין מג"ד לצוער נוסדה שם הערכה הדדית ואף מעבר לכך. ליוויתי אותך כ"גנן" בקק"ש, "גנן" מצטיין ומוביל, יוזם וחדשן, בעל יחסי אנוש מעולים. הובלת אותם, והם העריצו אותך, וכך גם המשכת.

בניה, הפכת למ"פ מצטיין, מ"פ מוביל שהישגי פלוגתך היו הגבוהים בחטיבה, שפקודיך דיברו אודותיך בהערצה ואתה אהבת אותם. כך גם היה בקרב האחרון שלך, בניה. הובלת את פקודיך באומץ לב ובמקצועיות. היית ראשון להוביל, וכך, בראש פקודיך פגע בך אותו טיל ארור שהסיט את מסלול החיים של כל כך הרבה אנשים מנתיבם השגרתי.

תמיד אומרים שהטובים ביותר הולכים, ואני באמת לא מאמין שאני צריך להשתמש בקלישאה השחוקה הזאת מול הקבר שלך, בניה, אבל באמת באמת היית הטוב ביותר. הטבעת בנו את חותמך לתמיד ושינית אותנו, ואנחנו למדנו ממך. לעד אזכור את הצניעות, את הרוגע והשליטה העצמית, את החיוך המבויש ואת השקט שמקרין עוצמה.

משפחת ריין היקרה, אני מחבק אתכם בחיבוק של אהבה ותמיכה ומעז לקוות שתמצאו בו ובנו שמץ של נחמה. בניה, לוחם שריון אמיץ, מפקד נערץ ואדם של אמת- אני מצדיע לך בפעם האחרונה, נוח בשלום על משכבך. אל"מ תמיר היימן, מח"ט 460

מעשה אשר בעיניך הוא תמיד היה אסור בתכלית האיסור. אני הולך לדבר עליך,רק עליך. ברציפות ללא שתפסיק אותי באמצע בקריאות של "יאללה יאללה" וללא נסיונות מצדך לשנות את הנושא. תבין אחי,זה לא רק בשבילך ,זה גם ואולי בעיקר בשבילינו.כי מה שפשוט וקל לבניה, מה שבשבילו מהווה עוד משוכה קלה שצריך לעבור בדרך – בשביל אחרים לעיתים זוהי משימת עולם ואתגר קשה מנשוא.

אז תבין אותי אחי, אם זה מרגיע אותך אני מבטיח שכל מה שאגיד יהיה רק מקצת שבחך ולא כולו בכל מקרה, אני מקווה שתסלח לי על כך. כבר עכשיו אני שם לב שלשונות העבר וההווה מתערבבות לי,כמו כן גם לשונות הנוכח והנסתר. אך בעצם בניה ,כך בדיוק היית גם בחייך - נוכח ונסתר, כל הזמן, נוכח אבל נסתר.

בן אדם ששומר על סגולותיו המופלאות לעצמו ומשתמש בהם רק, אבל רק כאשר הוא צריך לשפר אחרים ,להנחות אותם ולהובילם, צדיק נסתר ממש. בניה, אני רוצה לשתף את כולם, את כל הקהל הזה שנאסף כאן לכבודך בסוג של סיפור אשר תחילתו לפני כ-4 שנים לערך וסגירת מעגל ראשונה שלו התקיימה אתמול.

באחת משיחתנו במהלך השירות "דיסקסנו" בענייני פיקודיות ופיתוח מפקדים, אני-קצין צעיר וחדש ואתה - קצין ותיק ומנוסה אשר היה לאחר סיום תפקיד כגנן קק"ש וכמה עשרות קצינים כבר יצאו מתחת ידו. לשאלתי - "מה היחס הבסיסי וראשוני אותו אתה רוחש לחייליך ופקודיך?" ענית לי-"יש שיר של רחל,לשיר קוראים נבט, מכיר?" בעודי מתבונן אליך במבט משתהה הישרת ואמרת בקולך המיוחד והבטוח-"שיר מצוין ,תסתכל בו, זוהי עמדת הפתיחה שלי".

אז בניה, קראתי, ומאז אתמול אני קורא בו שוב ושוב. אני לא סגור על איך אתה הבנת אותו, אבל לי הוא מתחבר לכול -לעבר, להווה, לנוכח לנסתר , לבניה המפקד, לבניה האיש, לבניה החבר וגם למה שעובר בתוכי ממש עכשיו מול קברך. נבט/ רחל "אל פני ערוגה גחנתי לראות אל פני ערוגה בגן: צבא אחים קטנים,נבטי אילנות, לב בוטח ושכם סבלן.

עלה ועלה בקשיות זכה: שדה הקרב מתרפט ונע: עוד מעט ושכבת העפר הדקה תרתע מפניהם, תכנע. מקדשי נהרה במחשך עגום, גבורתכם הצנועה הזאת ללאה,לכופר,לדל- אין- מאום ניחומים בה, וצו בה, ואות." "אל פני ערוגה גחנתי לראות" - בניה, זו פעם ראשונה שאני עומד מול קבר [ואולי זה בגלל שאבן במצבה עדיין כאן] ואני רואה מול עיני ערוגה ,ערוגה של חיים, כי כך אתה בניה מתחבר לי רק לחיים, לחיים ולא למוות.

"ראה נתתי לפניך את החיים ואת הטוב"-אני מסתכל עליך בניה ואני רואה מול עיני את החיים ואת הטוב. אמך שאלה אותנו בשבוע שעבר לאחר הלוויה-ידעתם נכון? ידעתם שהוא ימות שם, וענינו לה כולנו במקהלה-"בניה-בחיים לא",כי ככה זה - "בניה וחיים-תרי רעין דא מתפרשין".

אם יש לי איזושהי נקודת נחמה זו השלמות הזו של מכלול כוחות האדם - שכל, רגש, גוף, נשמה, השלמות הזו שאפיינה אותך בהוצאת כל הכוחות האלו אל הפועל עד יום מותך. גם כמפקד וגם כאדם. שיקול הדעת בחיים ובצבא,מיצוי כוחות הגוף ובריאותו ואהבה גדולה לכרמית ,למשפחה ולחברים.

"עלה ועלה בקשיות זכה"-בניה, שמך מעיד עליך יותר מכל, מהלך אינסופי של בניה והתקדמות. לימדונו חז"ל שצדיקים אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא שהם הולכים מחיל לחיל ,כך היית בדיוק, בניה כמו צדיק אמיתי. אמרו עליך שהעברת את חייך כמו מרתון, אבל למרתון שלך היה חוק מיוחד.

במרתון שלך בניה, התחלת השיא המהירות והגברת בו כל הזמן את הקצב. השיאים נשברו אחד אחרי השני. "מקדשי נהרה במחשך עגום"- בניה, היית אי של יציבות בתוך עולם מהוסס ומבולבל, כך גם היה ברגעיך האחרונים, גיבור וגואל של מאות חיילים בתוך מערכה הססנית ומבולבלת.

הספקת להקים לפני מותך כוח מיוחד, קראת לו כוח בניה. אני רוצה להגיד לך בניה,שאנחנו –כל החברה שהשתחררו השבוע וגם בחברה שנשרו בבית לחזק,יודעים שאנו מתגייסים היום מחדש. מתגייסים בצו-8 לא ל-24 שעות, גם לא ל-3 שבועות ,בגיל 40 לא יחכה לנו השחרור- אלא עד יומנו האחרון אנו מצטרפים ל"כוח בניה".

כוח שמבין שמעט מן האור דוחה הרבה מן החושך, כוח שמבין שאין מקום לעצירות אלא יש להתקדם כל הזמן ולבנות עוד ועוד, ללא הפסקה וללא ויתורים. כוח ששם לעצמו עקרונות ומטרות ולא מתפשר עליהם ,הולך עד הסוף אבל ממש עד הסוף. חלק מאיתנו כבר "מטקים" עם אישה וכמה ילדים בצוות, חלקינו עדיין חיילים פשוטים אבל שאיפת כולנו היא לעמוד במשימה בצורה הטובה ביותר.

אמרת לי פעם שהמבחן האמיתי של מפקד הוא כיצד הכוח שלו מתפקד גם ללא נוכחותו, גם כאשר הוא לא נמצא לידם. בניה-מפקד מספר אחת , נסתר אבל נוכח, נעשה הכול כדי לא לאכזב אותך. בניה היית ותישאר תמיד: מקדש נהרה במחשך עגום, גבורתך הצנועה הזאת ללאה,לכופר,לדל- אין- מאום ניחומים בה, וצו בה, ואות.

יהי זכרך ברוך.

בניה, מאז שהלכת נוטים אנו החברים ועוד רבים ממכריך להשתמש באמירה "לכל הפחות". אז גם כאן אני חייב לומר לך, ולחברים שנמצאים כאן, "לכל הפחות". במעמד זה, מבטאים הנוכחים שניים מהמרכיבים שהיו כה משמעותיים עבורך: האחד, אנשים שבאו ללמוד מרצונם והשני, חברים.

משפחת ריין היקרה, חברים ובניה שלום, אני חובב ורדי, ראשית רואה עצמי חבר ותלמיד. שנית, מייצג את עצמי, ולעניות דעתי גם רבים נוספים מחבריו ותלמידיו של בניה בצבא. שימשתי כמפקד פלוגה (מ"פ) של בניה בקורס קציני השריון (קק"ש) ומאוחר יותר כמ"פ שלו באותו קורס בזמן שהיה בניה מדריך בקק"ש (גנן קק"ש בשפת השריון).

קשה יהיה לי לדבר מעיני המפקד בעיקר מפני שבניה מייצג עבורי קודם כל בן אדם. ספק אם בעברי האישי, עוד בטרם למדתי חינוך באוניברסיטה הייתי מסוגל לתאר את בניה באופן בו אתאר אותו ואת הווייתו כעת, אך שמח אני שיש בידי מעט כלים שיעזרו לי ולכם לשמוע על בניה כפי שאני הכרתי אותו.

פתחתי וסיפרתי, שאותך בניה אני מכיר קודם כל כאדם! כאדם, מחנך, מפקד וקצין עצמאי בדעותיו ובמעשיו, כאדם שבמהותו קודמים הערכים, האמונות, ולעיתים הציוויים הפנימיים לציוויו עשה ואל תעשה. אדם שעבורו, החיים כמו גם הפיקוד, הם מפגש מתמיד ורצוף עם בני אדם אחרים, עם מציאויות אחרות שבהם יש לך את הזכות ללמוד מאחרים ובעיקר להשפיע וכך היית משפיע.

מפאת צניעותך לא אכתיר לך כתרים שאולי יביכו אותך, אך חשוב לי לומר לקהל שבא לכבודך ובעיקר למשפחתך ואוהביך, כי ברור וידוע לי היום שבתוך תוכך ניחנת בניה, בסגולות אנושיות ייחודיות שאפשרו לך בפרק החיים הקצר, קצר מדי שבו חיית להשפיע, לחנך ולהיות חבר אמת של רבים.

אך אני מדבר כאן היום גם כמי שהכירך, בעיקר בצבא, ומעבר או שנכון יותר יהיה לומר, בנוסף למה שכבר אמרתי על עצם היותך אדם היית מפקד, ובאמרי מפקד אני רואה את דמותך ומהותך לפני! כלומר, מפקד במובנו הראשוני- האדם הפוקד את החלטותיו ופוקד מלשון נוכח מול פקודיו.

ראשון היית כמעט בכל מצב ועניין, בעבורך הדוגמה לחייליך ולמפקדיך קדמה לכל מחשבה אחרת. זכית בהיותך מפקד לכבוד והערכה ממפקדיך ופקודיך משום שידעת להיות תמיד נוכח , על אפם וחמתם של החיילים שמעדיפים לעיתים לעגל פינות, והמפקדים שמנסים לקצר תהליכים.

משום שידעת להיות מרכיב משמעותי בשיח על כל עניין ודבר הקשור בקביעת המטרות ועיצוב אופן ביצוע המשימות וקבלת ההחלטות. אני רוצה לספר לכם ש"הקושי הנעים" ביותר שהיה לי עם בניה היה שיחות, שלעיתים הפכו לויכוחים ממושכים, כמעט על כל דבר שראה אותו בניה כמהותי.

הקשית עלי משום שרצית לראות שקבלת ההחלטות, הקטנות והגדולות, מובנות לך גם אם לא תמיד הסכמת איתן, בכך עזרת לי רבות, בניה, ללמוד על עצמי, על מהותי כמפקד, ויודע אני שנכון הדבר גם עבור מפקדים נוספים שלך, איתם הלכנו דרך משותפת וכך הם העידו עליך. אי קבלת המובן מאליו לא היוו עבורך תירוץ לווכחנות או ניסיון להתחמק מעשייה, אלא היוו עבורך דרך ומהות לרדת לסוף דעתו של העומד מולך, ובכך להיטיב ולהכיר את דעתך.

מעטים מדי הם המפקדים בצבא שנוהגים כך ו"מכלים" את חלק מזמנם על כך. חלק מההוגים מנסים למתוח את הקו הדמיוני המפריד בין אדם הנמנה על ההמון, לאדם אשר בו גלום הפוטנציאל להפוך להיות מוביל ומנהיג, כשאחת מהתכונות המהותיות המוזכרות היא- ביקורתיות, שתכליתה הטלת ספק המחייבת בחינה אמיתית של עצמי ושל המציאות בה אני חי.

זאת בכדי, ליצור ולהשפיע על המציאות כך שתתאים לערכי היסוד המהותיים, אשר אותם אני באופן אישי ראיתי בך! ראשית- אדם, שנית- נוכח, ביקורתי ומביע דעה ושלישי ולא פחות חשוב- ענייני, תכליתי ומעשי. כאן הייתי רוצה לספר לכם על מה שלמדתי על בניה ומבניה, וזה על חשיבות המשפחה, החברים והקהילה.

אדם ומפקד כמו בניה לא נוצר יש מאין. הוא מתהווה בתא המשפחתי ומעצב בין חבריו והקהילה אליה הוא שייך. זכיתי לבוא מקהילה דומה-שונה שכזו- התנועה הקיבוצית. לעיתים מצאתי קווי דמיון רבים ביני ובין בניה בנושאי יומיום כמו גם בנושאים ערכיים-תפיסתיים. כאן הוא המקום לומר תודה, תודה לכם הורים יקרים, אחים, חברים וחברי קהילה שהשכלתם לגדל את בניה להיות מי שהוא נהייה, זה לא מובן מאליו כלל ועיקר!

על כך, סיפרתם לי שמעון וחגית שלעיתים קרובות ראיתם את בניה מקיים "מאבקים פנימיים" קשים, בינו לבין עצמו, על רצונות שונים שבאו מכם ההורים וסתרו את רצונותיו וכוונותיו. אך, בסופו של דבר, גם להבנתכם הוא בחר בסופה של מחשבה, תמיד את הבחירה הנכונה באשר הייתה, ואתה הלך עד הסוף.

אתם המשפחה, החברים והקהילה שהיטבתם לאפשר לבניה להיות "אחר", "שונה על פי דרכו" ובכך זכיתם לקרבתו, לאהבתו, ההערכה שלו אליכם ואמונו, הייתם צריכים לראות איך הפך זאת להווייתו המרכזית כמפקד כלפי פקודיו, כלפי חבריו לפלוגה ובכלל. אשוב ואזכיר שאצלו העשייה באשר היא, לא הייתה בשביל ל"הראות" או בשביל ההצגה, אלא כדרך חיים כך היה בפרויקט האימוץ של פלוגתו, כך היה כלפי חיילים שונים שעליהם פיקד וכך היה כלפי עצמו.

לאורך כל דבריי לא דיברתי על מעשיו השונים של בניה. על מעשיו השונים או רגעים בחייו הצבאיים, זאת משום שמיטיב אני להבין היום שהצבא כצבא לא שינה ולא צריך היה לשנות לבניה או את בניה שאתם הכרתם בבית או בין החברים, ולכן כל כך חשוב לי לספר לכם שזו צריכה להיות גאוותכם.

האופן בו חונך בניה חייב להוות בעבורנו סמן ימני, ממש כשם שהיה בניה לילד שהופך לבוגר, לילד שהופך משותף למשפיע, לילד שמגבש לעצמו זהות ודרך מחשבה ודרך חיים איתם הוא שלם ושלמענם הוא מוכן להקריב הרבה. חגית, שיודעת "דבר או שניים" על טיפול באנשים, בטוח מבינה כמה קשה לעצב את זהותו של האדם שיהיה עצמאי מצד אחד ויהיה מחויב למשפחתו, לחברים ולצבא מצד שני.

בניה, זכיתי ללמוד ממך את הפרק החשוב הזה, ועוד רבים נוספים על טבעו של האדם, על טבעה של אמונה, מחויבות ועל טבעה של עשייה מהותית למען ולמען מטרה. תודה! משפחה וחברים אם ללמוד באנו, מבקש אני מכולנו שנלמד מצד אחד להיות עצמאיים, ביקורתיים ומטילי ספק, ומצד שני נאמנים לערכים משותפים, לחינוך האדם ומהותו כפי שציווה לנו העצם הווייתו בניה.

חובב ורדי, סמג"ד שלח, חטיבה 460

"הבן יקיר לי אפרים עם ילד שעשועים, כי מדי דברי בו זכר אזכרנו עוד" בניה שלי, שלנו, של כל עם ישראל וכמובן של ריבון עולם בימים האחרונים, שלא ברשותך נכנסתי לחדרך אין ספור פעמים והחלטתי לחפש, לחטט ואף למצוא בבלגן שלך כל מיני דברים. בבלגן שתמיד לא אהבתי ופתאום אני אוהבת את הבלגן הזה, פתאום אני אוהבת את הריח הזה, הבית של השריון, של הטנק הריח בבגדים שלך בחפצים שלך – עכשיו הוא נכנס עמוק עמוק דרך אפי לנשמתי.

מצאתי בארון הספרים שבחדרך על המדפים את הש"ס שסבא משולם קנה לך לבר מצווה, את התפילין מסבא דוב ולידם "מסילת ישרים" שכה התחברת לכתוב שם, משניות קהתי ותנ"ך שאהבת ללמוד וגם השתתפת בחידוני תנ"ך למיניהם, לידם שירי רחל, לטייל עם התנ"ך, בנופים בא"י – שאותה כה אהבת, הגדה של פסח של הרב מוטי אלון שכה אהבת להאזין לשיעוריו, קנינו לך את ההגדה בפסח שנה זו וכתבתי לך שתזכה לשנה הבאה מאבא ואמא האוהבים ועכשיו מתקרב ראש השנה ואתה איכה?

הימים הנוראים בפתח.. כן אנחנו מרגישים ... מצאתי שם את הספר "כחיצים ביד גיבור" – ספר שאלות לרב רונסקי בענייני צבא והלכה. כמה סימלי שהרב רונסקי הקדיש לך את הספר בהקדשה אישית – והיום הרב רונסקי הוא זה שטיפל בך בקדושה וטהרה בשעותיך האחרונות לפני הקבורה.

בהזדמנות זו הרב רונסקי תודה רבה על הכל ובהצלחה בתפקידך החדש כרב ראשי לצה"ל, אני בטוחה שבתפקידך זה תוכל להעביר חלק מבקשתו של בניה היקר וחבריו שאינם. מצאתי על המדפים גם דיסקים וקלטות של שלמה ארצי וחווה אלברשטיין, בדיסק הראשון ששלפתי מהמדף היה השיר של שלמה ארצי – "איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא".

ברשותך בניה, נתתי אותו מתנה לאחד מהחיילים שזכית להציל במלחמה ואמרתי לו שיש עוד אנשים כמו האיש ההוא – זה הוא וחבריו שניצלו במלחמה הזאת ובע"ה ימשיכו להילחם ולהכות באויב האכזרי ששמו חיזבאללה ודומיהם. מצאתי דיסק של חווה אלברשטיין עם השיר "קחי אותי איתך" – האמת שלא הכרתי את השיר אך הוא דיבר אליי, יותר נכון כאילו אתה דיברתי אליי ואמרת לי "אמא קחי אותי איתך" – קחי את כל הזיכרונות שכאן בחדר, את הריחות , המראות, הצבעים ותנצרי זאת עמוק בליבך כי זה שנשאר, קחי אותי איתך.

אבל בניה הלב ממאן ולא מסוגל לקלוט יש לי מלחמה יומית ושעה שעה בין הלב והשכל. חציו מושך לכאן וחציו אינו מאמין ובאמצע נפער חור גדול בלב והכול נכנס פנימה ללב בערבוביה עד שהזמן יעשה את שלו. פעמים רבות שאלת אותי על דוד שלנו, דוד חטואל, איך הוא קולט את האסון שקרה לו ואני אמרתי לך הוא לא קולט אבל הוא ממשיך.

אז בניה גם אנחנו לא קולטים אבל ממשיכים. בניה הלוואי ויכולתי עוד פעם אחת לנשק אותך, לחבק אותך, להישיר מבט לעיניך המדברות בלי שתאמר מילה, החיוך שלך הלוואי רק פעם אחת. בקש מבורא עולם אוי "קחי אותי איתך" בניה שלי, לא ידעתי איזו משמעות יש לשיר הזה בעיניך והנה קיבלנו בשבעה מכתב משושנה שכטר – במדריכה שליוותה אתכם הקצינים מטעם יד ושם לפולין והיא כותבת לנו שהבאת לה מהארץ את השיר "קחי אותי איתך" של חווה אלברשטיין וביקשת ממנה שכל מסע שהיא יוצאת לפולין שתשמיע בטרבלינקה את השיר "קחי אותי איתך" – מאז כותבת שושנה אכן כל מסע אני משמיעה אותו על פי בקשת בניה, אבל מעכשיו אומרת שושנה לפני שאשמיע את השיר לחיילים אספר להם מי נתן לי אותו ומי היה בניה.

בניה שלי הייתי סקרנית והלכתי לחפש את מילות השיר, אקרא לך רק חלק – הרי אתה מכיר. "קחי אותי איתך צועק הילד לרכבת קחי אותי איתך כאן אני נחנק בכל פרידה יש מוות לוחשת לעצמה האם בכל פרידה ישנה לידה צועק הילד החולם ילד לא מביט אחור קדימה הוא צועק קדימה אז בניה שלי אנחנו נלך קדימה.

הנה רק היום בבוקר קיימנו את מצוות פדיון הבן של בניה אורי שנולד לפני חודש. היום פדינו אותו על מגש של כסף – אבל בניה אורי שייבדל לחיים ארוכים הולך על מגש של כסך שנתרם ע"י סבא וסבתא של תינוק שהיה נצר לגאון מוילנא ונספה בשואה ואתה בניה וחבריך הונחתם על מגש של כסף שלנתן אלתרמן "הנה מונחות לפנינו שורה ארוכה ארוכה..." אוי בניה אני ממשיכה לחפש בחפציך אולי אמצא עוד דברים, האחים שלך צוחקים עליי ואומרים אמא מה את מחפשת כל הזמן.

בניה לא השאיר צוואה אבל בכל זאת כשאמא מחפשת, אתה יודע, אני עקשנית בערך כמוך אז בסוף אני מוצאת. מצאתי מחברת יומן שכתבת איך לא במסעך לפולין – זה היה לי חידוש שכתבת יומן, אבל ידעתי כמה חזק ומשמעותי היה מסע זה בעבורך, ברשותך אני רוצה להקריא קטע קטן מהיומן שאני מרגישה שהוא צוואה בשבילי ובשביל כולנו: כן בניה הימים הנוראים בפתח ואנחנו נתפלל לבורא עולם שיתן לנו כוח להמשיך ובגדול.

השנה בניה נתפלל בכוונה עוד יותר גדולה ונבקש "אבינו מלכנו עשה למען הרוגים על שם קודשך, אבינו מלכנו עשה למען באי באש ובמים על קידוש שמך, אבינו מלכנו נקום נקמת דם עבדיך השפוך, אבינו מלכנו חוננו ועננו כי אין בנו מעשים, עשה עמנו צדקה וחסד והושיענו"

משפחת ריין, כרמית, אורחים נכבדים. לחברות שלי ושל בניה מימד מאוד מיוחד. זה מכבר אנו בני 27 אך חברות זו נמשכת כבר למעלה מ- 40 שנה. היא החלה בפתח תקווה של אותם הימים, ברחוב פרנקפורטר עת משפחת ריין עברה לעיר, סבא מרדכי וסבתא חנה שלי התחברו עם סבא משולם וסבתא מרים.

ולמה כל כך חשוב לי לשתף אתכם בזה? משום שנושא המשפחה היה נושא עליו דיברנו רבות. לבניה, הדבר היסב הרבה נחת ותמיד כשדיבר על המשפחה היה מחייך את החיוך הכול כך יפה שלו ולא היה מפסיק לצחוק. יהושע בן פרחיה אומר: עשה לך רב וקנה לך חבר והוי דן את כל האדם לכף זכות.

שעות אחדות לפני מותו של בניה, בשבת פרשת עקב ישבתי ולמדתי את המשנה הזו עם פירוש הרמב"ם, בלי לחשוב על העתיד לקרות מאוחר יותר. כאשר ניסיתי לרדת לעומקם של דברים באותה השבת לא יכולתי שלא לחשוב על בניה. "וקנה לך חבר" – מסביר הרמב"ם, "כמו שיאמרו אנשי המוסר, כאשר תתחבר אל תתחבר לפי מידותיך אלא התחבר לפי מידות חברך" הייתי רוצה לספר על מקצת ממידותיו של בניה שהיו כה מיוחדות, הסיפורים ההרואיים אותם שמענו כולנו לאחרונה, בוודאי לא מותירים בעובדה זו ספק, אבל אני כחבר ותיק רוצה להביא דווקא את הדברים הקטנים באישיותו שהם בעיניי אות ומופת.

הרמב"ם ממשיך ומסביר כי קיימים 3 מינים בחברות - חבר תועלת וחבר נחת וחבר מעלה. אמנם חבר התועלת הרי הוא כחברות שני השותפים , בניה היה שותף צמוד שלי בישיבה התיכונית, בניה היה עושה הכול בשקט אך השקט הזה הקרין עוצמה רבה, בתחום הלימודי כאשר לבניה הייתה קושיה תמיד היה עומק מאחוריה, הוא תמיד חקר כל דבר עד הסוף ולא היה מרפה עד שהתשובה תהיה בידיו, כך היה עוד בתיכון.

גם לאחר מכן, באקדמיה וגם בצבא תמיד חתר אחרי אותה אמת פנימית שבכל דבר ודבר. ואמנם חבר הנחת הרי הוא שני מינים: חבר הנאה וחבר ביטחון. אמנם חבר ההנאה הרי הוא כחברות הזכרים לנקבות וכיוצא בה. לא היה דבר יותר יפה בבניה מאשר מראו כאשר יצא לטיול. בניה אהב מאוד לטייל.

כשם שהיו לו מדים בצבא, היו לו מדים לטיול, מכנסי הג'ינס והחולצה הגזורים שכל כך הלמו אותו, יחד עם החיוך מאוזן לאוזן, שיוו לו מראה בלתי נשכח. כאשר היה בניה רוצה להשתעשע קצת תמיד עשה זאת באותה צורה, הוא היה מסמן באמצעות הרמת הגבה, זורק משפט "מרגיז" לאוויר - שמקפיץ את האנשים ומיד מחייך.

ואמנם חבר הביטחון, הרי הוא שיהיה לאדם חבר שתבטח נפשו בו, לא ישמור ממנו לא במעשה ולא בדיבור ויגלה לו כל ענייניו, הנאה מהם והמגונה מבלי חשש ממנו שישיגהו בזה כל חסרון, לא אצלו ולא אצל זולתו. כי אם יגיע לנפש ביטחון באיש לזה השיעור – תמצא רוב נחת בשיחתו ובחברותו.

אצל בניה הביטחון והאמון היו קודש קודשים, כאשר היית מספר לבניה משהו הדבר היה נשמר על לוח ליבו ולא מגיע למישהו אחר, אפילו לא בסוד!!. לא פעם ולא פעמיים, בזמנים טובים ולעיתים אף בזמנים קשים, היה ברור שאין בן-אדם בעולם עליו ניתן לסמוך יותר מבניה, וזה לא היה רק זה, בכל שעה הוא ידע להתייצב ולהיות כשצריכים אותו, יודע להכיר ביכולותיו, במה הוא יכול לעזור ובמה הוא יכול רק "סתם" לפרגן ולתמוך.

וחבר המעלה הוא שתהיה תאוות שניהם וכוונתם למטרה אחת והיא הטוב וירצה כל אחד להיעזר בחברו בהגיע הטוב ההוא לשניהם יחד וזה הוא החבר אשר ציווה לקנותו. לא היה דבר שבניה לא כיוון בו לטוב. אני לא יכול לשכוח שלפני הרבה שנים הגעתי אליו לשבת של "קו לחיים".

אני כילד מהעיר לא השתתפתי מעולם בפעילות כזו של עזרה לזולת כמו שראיתי אצל בניה באותה שבת. בבית התארחו 2 ילדים שבניה העניק להם כל כך הרבה ובכזו קלות כמובן מאליו, המוגבלות שלכאורה הייתה להם, כלל לא הייתה קיימת בעיניו והוא גישר עליה, כילד, ביכולות מדהימות שמבוגרים לעולם לא יהיו מסוגלים להן.

"עשה לך רב" אומר הרמב"ם "שימהו לרב עד שתמסור לו הלימוד ותושג לך החכמה, לפי שאין לימוד האדם מעצמו כלימודו מזולתו. אלא לימודו מזולתו יותר קיים אצלו ויותר מבואר – השהייה במחיצתו, הדרך בה הסתכל על הדברים ועשייתו למען הכלל אלו דברים ששאבתי מבניה, שניטעו בי והפכו אותו לחלק ממני.

אני יכול לומר בפה מלא כי הלימוד הטוב ביותר שהיה לי הוא הלימוד מבניה. נאמר במסכת שבת "אחד מבני חבורה שמת, תדאג כל החבורה כולה" זה לא טבעי ובטח שלא מובן מאליו שכל כך הרבה שנים לאחר שסיימנו את התיכון אנחנו עדיין ביחד כחבורה, כל אחד מאיתנו צעד אמנם במסלול אחר, אך אנו עדיין מקפידים להיפגש כל הזמן וממשיכים להעלות ללא ייאוש כל פעם מחדש את הסיפורים מימי "נתיב מאיר" כאילו אירעו אתמול.

מסתבר שהיה בכל זאת משהו מאוד מיוחד שחיבר כל כך חזק בינינו ושנטע בנו את השמחה להמשיך יחד כחבורה. כאשר חיים בחבורה באות לידי ביטוי תכונות כל אחד מבני החבורה והן משפיעות עליה. "אחד מבני חבורה שמת תדאג כל החבורה כולה" חשבתי לדרוש את המימרא בצורה מעט שונה.

על בני החבורה מוטלת דאגה. אך מהי אותה דאגה? דאגה לכך שאותה אישיות אשר השפיעה באופן תמידי על עיצוב החבורה ועל הוויתה, אותן תכונות שהיו בבן החבורה, ימשיכו וישפיעו על החבורה, לזה החבורה צריכה לדאוג וחובה זו מוטלת על כל אחד ואחד מאיתנו, להביא לידי ביטוי בנו את מידותיו של בניה.

חגית ושמעון היקרים, כבן לאותה חבורה אני רואה דאגה נוספת. לנו, כחבורה, חשוב לדאוג לכך שגם אתם משפחת ריין וכרמית תהיו חלק בלתי נפרד מבני החבורה, הקשר עמכם משמעותי וחשוב לנו. אנו מבקשים שתמשיכו לצעוד ולהיות חלק מאיתנו בכל אשר נלך ושאנו נהיה חלק מכם בכל אשר תעשו.

אני רוצה לסיים בסיפור שבאלו הימים מלא לו עשור. הימים היו ימי טרום הסליחות בנתיב מאיר והרב רצה שנתחיל להתכונן אליהם. בוקר אחד הוא נכנס לכיתה והחליט שהוא רוצה ללמד אותנו את השיר "מכניסי רחמים", בשביל אווירת הימים, אך מכיוון שהוא קצת מתקשה לעשות זאת הוא מעוניין לדעת אם מישהו מכיר את השיר ויכול לשבת לידו וללמד את כולם?

בניה שישב לידי צעק "עודד יכול לעשות את זה", לא עבר רגע והוא דחף אותי קדימה ומצאתי את עצמי שר את השיר בפני כולם. מאז בכל פעם שעלו סיפורים מהתיכון, בניה לא יכול היה שלא להזכיר את הסיפור ולחייך את אותו חיוך, חיוכו של בניה. בניה, אנא היה מליץ יושר על כל עם ישראל, בטוח אני שתשתדל ותרבה תחינה ובקשה לפני מלך אל רם ונישא.

מכניסי רחמים הכניסו רחמינו לפני בעל הרחמים. משמיעי תפילה השמיעו תפילתנו לפני שומע תפילה. משמיעי צעקה השמיעו צעקתנו לפני שומע צעקה. מכניסי דמעה הכניסו דמעותינו לפני מלך מתרצה בדמעות. השתדלו והרבו תחינה ובקשה לפני מלך אל רם ונישא

משפחה, חברים, מפקדים: לפני שאתחיל, אני מבקש להדגיש שלפי השקפתי – מי שמתחיל לשבח ולפאר אדם אחר, הוא מיד ממעיט מגודלו. במקרה זה של בניה, כל המילים שנאמר – לא יספיקו לתאר את גודלו, ולכן אם הייתי עושה זאת, הייתי חוטא לאמת. בניה, הנה אנחנו נפגשים שוב, ממש באותה נקודה בה נפרדנו בפעם האחרונה.

אתה בטוח זוכר – זה היה בחול המועד פסח האחרון. התחשק לנו מאוד לטייל באזור המרכז, וחיפשנו מסלול שיש בו גם מים. האמת היא, שרציתי לנצל את המצב, וסוף-סוף להבין מה כל-כך יפה בנחל הזה שעליו תמיד דיברתם אתה וגיורא. התקשרתי אליך לשאול על המסלול – ואז הראית לכולנו שוב איזה חבר טוב אתה: לא עזרו לנו כל התחינות וההפצרות – פשוט לא נתת לנו לרדת לנחל לבד.

למרות העייפות הרבה שהצטברה אצלך במשך השבוע, החלטת לרדת איתנו לנחל ולשמש כחבר, מדריך, ומלווה נשק. חגית סיפרה לי אחר-כך שהיה קשה מאוד לגרד אותך מהספה לפני שבת, כי התמוטטת מעייפות. והנה אנחנו שוב נפגשים – באותו המקום. אלא שעכשיו אתה רק מקשיב, מבלי להגיב, מבלי לטפוח על השכם ולדבר על הצבא והחיילים, או סתם על הא ועל דא.

אגב חיילים וצבא – אני מדבר על אותן שיחות ארוכות שסבבו בעיקר סביב חיילים מעוטי יכולת ותשניקי"ם, אותם ביקרת על חשבון זמנך החופשי הקצר והיקר. אתה יודע, בכל שיחות הצבא הלא מעטות שהיו לנו, מצאתי את עצמי מייעץ לך לא פעם, ואף מתעקש איתך ש"תבטיח לי שתהיה קשוח איתם" וש"לא תוותר להם – כי אחרת הכל יתמוטט".

בדרך כלל שתי שניות אחרי שנפרדנו תפסתי את עצמי וחשבתי – "אל מי אני מדבר ככה? בניה יכול להיות מורה שלי בעניינים האלה – מי אני שבכלל אגיד דברים כאלה?". אבל אתה, עם הצניעות האופיינית שלך קיבלת את הדברים בהבנה, ולא הגבת בצורה צינית או ביקורתית. קצין וג'נטלמן.

בניה, הקשר שלנו בשלוש השנים האחרונות היה עבורי משמעותי ביותר. בשנתיים של האקדמיה התרגלתי לראות אותך מידי יום שני, והחצי שעה השבועית, שלעיתים התארכה או התקצרה, היתה מין אי של שקט בים החיים המטורפים של סטודנט, המנסה לנווט בין לימודים-עבודה-נישואין.

המנהג הזה, של לשבת על קפה הפוך ולדבר על עניינים שברומו של עולם ועל סתם שטויות, היה פשוט תענוג. כך כיסינו את עבודותיך על מלחמת יום-הכיפורים והפלישה לפרל-הארבור, כך דיברנו על ענייני האהבה, ואפילו התעייפתי לפעמים – כאשר דיברנו על ההכנה למרתון פריס, כי הרגשתי כאילו הייתי איתך שם בהכנות ובריצות המפרכות.

חשבתי הרבה על כמויות ספלי הקפה שאני חייב לך, כי בד"כ היית אתה זה שהזמנת, ותמיד חשבתי שיום אחד אני אחזיר לך – אולי באזרחות, או אולי בתואר שני. מסתבר כנראה, שלעולם לא אוכל להחזיר לך... בניה, בספר שמואל ב' – מוזכר שמך, במילים שכל-כך תואמות אותך.

כבר הזכיר אותן שמעון הן בברית והן בהספד שלך, אך תרשה לי לחזור עליהן: "ובניהו בן יהוידע בן איש חיל [כתיב חי] רב פעלים מִקבֶצֶאל" ומפורט בהמשך כמה גיבור היה. שים לב רגע לקרי ולכתיב: כתוב איש חי – כך אנו באמת מאמינים: שאתה חי – בזיכרון, בעולם הבא, אך בעיקר במורשת הרבה שהנחלת לנו בין שנת הז"ך לשנת הכ"ח של חייך.

לעומת זאת, הקרי מדבר על היותך איש חיל: פשוט גיבור. הפסוק הזה ממש מדבר עליך, וכנראה לא סתם אמרו חכמים ששמו של האדם מעיד על אופיו. תרשו לי שניה קהל יקר, לפנות לבניה בנימה קצת אישית, ובהמשך לאותו פסוק: באותו המקום מוזכרים השמות בניהו ואריאל (האמת היא שבמקור בניהו היכה את אריאל מואב), וכן רשום שבניהו היה מקבצאל, עיר בנגב יהודה בגבול אדום.

כאשר ישבתי לכתוב לך, ראיתי את אחד מחלומותיי נגוז לי מול העיניים: היתה לי שאיפה שתצטרף אלינו כאשר תחליט לבנות את ביתך – ותבוא לגור בשכנות לנו באותו אזור ממש – אזור שממש אהבת. כעת אני אמור להבין שזה כבר לא יתגשם... האמת היא, שכאשר עברנו לאלון והגעת לבקר אותנו, היה זה אירוע יוצא דופן עבורנו: אתה כבר היית עמוק בתפקיד של מ"פ טירונים, ואנחנו כבר לא היינו בירושלים.

נזכרנו אז באותם ערבים בהם פקדת אותנו בירושלים, כל זאת על-חשבון זמן אלטרנטיבי של בילוי עם האחיינים – שהיו למעשה הבייבי הגדול שלך. בשנה האחרונה, פגישותינו הפכו להיות נדירות ביותר, ולראות אותך אצלנו היה פשוט תענוג. חבל לנו מאוד שלא הספקת לבוא אלינו עם כרמית – אף שהפצרנו בך רבות על-כך.

בניה, הפעם האחרונה בה דיברנו היתה בסיטואציה די מוזרה. בענין זה אני עומד כאן, ניצב על הקבר הטרי שלך – ומדבר לא רק בשמי ובשם רונית והחברים, אלא גם בשם פלוגה ב' מגדוד 9255. ביום השני ללחימה שלנו בלבנון, בכפר ראב-א-תלתין, נפתחה עלינו אש שכללה נשק קל, רימונים ו-RPG ממספר כיוונים.

נאלצנו להיכנס לאחד הבתים, ולנהל אש עם המחבלים משם. הטנקים שהופיעו בבוקרו של יום שני, 7 באוגוסט, י"ג באב, הגיעו כדי לתת לנו אש לחיפוי. האמת היא, שלא ממש הייתי מופתע לשמוע אותך בקשר, מבשר למ"פ שלי ש"כוח בניה כאן". קיוויתי בליבי שלפחות אפגוש אותך בלבנון - אם לא יוצא לנו לדבר בארץ.

המשפטים האחדים שהחלפנו בינינו עם הפקודה ממך "חדל קשקשת" ו"פרידמן תרגע" היו בדיעבד השיחה האחרונה שלנו. אבל, גם אני ממחולצי כוח בניה, וחבריי לפלוגה ביקשו לספר, שהרעש והמראה הזה של הטנקים הבאים לעזרתנו לא יישכח מהם לעולם. האמירה הזו לפיה "צדיקים במותם קרויים חיים" היא ממש פשט: אמנם אולי מתישהו ייפול לי האסימון ואבין כי אתה מת ולא אפגוש ואדבר איתך יותר, לפחות לא כמו שנהגנו לעשות זאת, אבל אני כאן!

ושישי כאן! ואיתנו עוד 95 לוחמים שיכולים לספר שיש לך מניות רבות בכך שחזרו הביתה. בגלל זה הצדיקים קרויים חיים – כי יש כ"כ הרבה אנשים שחבים להם את חייהם שלהם. כאשר בישרו לי את בשורת האיוב, הייתי על סף התמוטטות. רק המחשבה על-כך עושה לי צמרמורת, היות ולא הייתי בסיטואציה בה יכולתי להרשות לעצמי דבר כזה.

מי שהחזיקו אותי באותה תקופה קצרה של 3 ימים שנראתה כנצח – היו החיילים שלי – אותם חילצת רק שבוע לפני כן. הם לא נתנו לי ליפול, ובכך בעצם מימשו את מורשתך שהנחלת אחריך. זה מדהים אותי איך החיים נעים במעגלים, שנשזרים אחד בשני והופכים לאחד. כעבור יומיים, כאשר ראיתי את הטנק שלך נגרר לי מול העיניים – ממש כמו המילים: "שלד הברזל שותק כמו רעי", הבנתי שהחיים כבר לא יהיו אותו הדבר.

אתה מבין – כשחזרנו לארץ והחבר'ה שמחו שזה נגמר בינתיים – ידעתי שהכל רק מתחיל. ששואלים אותי היום אם חזרתי לשגרה אני עונה שעכשיו "בונים שגרה חדשה" – כי שום דבר כבר לא יהיה כפי שהיה. משפחה יקרה, חגית, שמעון וכרמית! אנו החברים איבדנו חבר ומנהיג, והכאב והחלל שהותיר אחריו אינם נתפסים ולא ניתנים למילוי.

ידוע לנו, כי הדבר תופס משמעות גדולה פי כמה לגביכם. אנו החברים מבטיחים לכם, כי נשתדל למלא את אותו חלל עד כמה שניתן. לך בניה אנו מבטיחים, כי את החלל אותו השארת בליבותינו ובנפשנו ננסה למלא, ולו באמצעות מורשתך אותה הותרת לנו: מצויינות ומעשים טובים.

בטוחני, כי חבריי ואני נעשה כל מאמץ על-מנת להיות אנשים טובים יותר, ואנו מאמינים כי לך יהיה מאיתנו נחת רוח מהשמיים. בניה, קולות הקרב עוד לא נדמו, ובעוד אנו עומדים פה איתך, יש עדיין חיילים שלוחמים בחירוף נפש ממש כמוך – על הגנת המולדת. אנא, שמור עליהם מהשמיים.

כולנו יודעים עד כמה היו חשובים לך החיילים שלך, ועכשיו ממקום מושבך ליד כסא הכבוד, יחד עם כל הרוגי מלכות, אתה יכול להשפיע הרבה יותר. בניה, אני עומד לסיים, אך אנו עוד נמשיך לתקשר. לפני-כן, אני רוצה להגיד לך תודה: תודה על שהיית חבר טוב, תומך ואמיתי.

תודה על שהנחלת לנו מורשת אדירה כזאת. תודה על שלימדת אותי מה זה להיות מצויין, כי אצלך להיות טוב - זה לא מספיק טוב. תודה על החיוך הכובש שאותו לא אשכח לעולם. תודה על הזמן שהקדשת לי בחייך הקצרים כל-כך. תודה על כל-כך הרבה דברים שלימדת אותי ושאני עדיין ממשיך ואמשיך - ללמוד ממך.

אני יושב ומנסה לכתוב כמה מילים עליך ולא כ"כ מצליח. האמת, עוד לא עיכלתי את זה שאתה לא איתנו יותר. לא מאמין שיותר לא אראה אותך, שלא ניפגש יותר פעם בחודש חודשיים כששנינו נמצאים יחד בשבת בקרני שומרון. אמנם עברו כבר שלושים יום אבל עדיין איני מסוגל לתאר אותך במילים, להכניס אותך לתוך משפטים.

אני לא טוב בתיאורים, וממילא כל תיאור שהוא, הוא גם צמצום שלך לתוך מילים, ודווקא אתה שעשית הרבה יותר משדיברת. בזמן שחשבתי מה לומר נזכרתי בפעולה אחת שהעברנו יחד לפני יותר מעשר שנים. דיברנו אז על מהותה של השבת ע"פ ספרו של הרש"ר הירש, שם הוא מדגיש כי כל המלאכות שנאסרו בשבת הן מלאכות שיש בהן יצירה ולאו דווקא מלאכות שיש בהן עמל פיזי.

כזה היית - איש של יצירה ועשייה ולא של דיבורים ועשיית רוח. יושב ומנסה להעלות זיכרונות ממך - מתקופת ההדרכה ביחד, כאשר אני למדתי בקרני שומרון ואתה בירושלים, ואת כל ישיבות המדריכים ניהלנו בעזרת טלפון ציבורי, מתכננים פעולות, יוצאים למחנות ומסעות יחד, ואתה למרות המרחק מהסניף לא מוותר לעצמך ומשקיע את כולך בהדרכה.

זיכרונות מתקופת התיכון - כאשר למדת יחד עם גיורא בירושלים - תמיד שמחתם לארח אותנו בנתיב מאיר ותמיד ידענו שכשעוברים או כשנתקעים בירושלים יש למי ללכת. וגם אחרי התיכון, כאשר כל אחד חיפש את דרכו בעולם התורה. אתה התחלת באור עציון ואחרי מספר חודשים עזבת לישיבת 'תורת החיים' בנווה דקלים - אני זוכר כמה שיחות היו לנו כיצד מוצאים את המקום בו אפשר ללמוד ולנצל את הזמן בצורה הטובה ביותר, וכמה נחוש והחלטי היית בחיפוש אחר מקום כזה.

כי כזה אתה - עושה כל דבר ברצינות וביסודיות. גם כשהתגייסת היה ברור שלא תסתפק בשרות רגיל כי שוב - כל דבר שעושים צריך לעשות בצורה הטובה ביותר. איך התפעלתי מכך שהתעקשת לעשות תקופה מבצעית לפני הקק"ש וטענת שלא יתכן שתהיה קצין ותפקד על חיילים לפני שהיית בפעילות מבצעית בעצמך.

כשכולנו היינו נפגשים וכל אחד היה מספר על עלילותיו ותפקידיו בצבא, היה די קשה להוציא ממך סיפורים על הצלחותיך. לא השווצת בסיום בהצטיינות של קורס זה או אחר ולמרות ואולי בגלל זה, כאשר כולנו השתחררנו בזה אחר זה מצה"ל, דווקא אתה נשארת הקצין בקבע היחיד שלנו במחזור, זה שכולנו צופים לו גדולות ויודעים שלא יסתפק בפחות מכך.

ועם כל העומס שהיה לך - תמיד שמחת לעזור לכל מי שצריך עזרה בצה"ל. כמה נדנדתי לך בשנתיים האחרונות בכל מיני שאלות ובקשות בנוגע לאחי השיריונר ואיך תמיד שמחת לעזור, לתת עצה ולזרוק מילה היכן שאפשר, והכל בחיוך ובשמחה. גם את האקדמיה לקחת ברצינות - אמרת לי פעם שמעבר להנאה בלימודים, צה"ל משלם לך בשביל שתלמד ושזה חוסר יושר לא לעשות זאת על הצד הטוב ביותר, כמו כל משימה אחרת.

תמיד היית החלטי והדרך תמיד היתה ברורה לך. וגם אם לא תמיד הסכמתי איתך, תמיד אהבתי והערכתי. היתה בך גם את היכולת להבחין בין עיקר לטפל, לתאר כל דבר, ובעיקר אנשים בצורה הכי חדה וקולעת האפשרית, במילים תמציתיות ובלי שום תיאורים מיותרים. באחת הפעמים האחרונות שנפגשנו, כשעוד היית מ"פ במסלול, סיפרת לנו כמה אתה לוחץ להכשיר את החיילים שלך גם בלש"ב, כי זה עיקר הפעילות כיום באיו"ש ושאתה בתור מפקד חייב לדעת שהחיילים שלך קיבלו את ההכשרה הטובה ביותר לפני שאתה שולח אותם לפעילות.

סיפרת גם על הדרישות והשיחות שלך עם מפקדי המחלקות והמט"קים שלך. אמרתי לך אז שאתה נשמע מפקד די קשוח ואתה אמרת שזו לא קשיחות אלא מקצוענות ושרק כך אפשר להכשיר חיילים טובים - תוך הצבת דרישות גבוהות ומתן דוגמא אישית לכך שאפשר לעמוד בהן. אני מוכרח לציין שלא ידעתי הרבה על מעשי החסד וההתנדבות שלך.

כמעט ולא סיפרת על הפעילות בהוסטל ועל 'בית השנטי' אבל זה כ"כ מתאים לך - לעזור בכל מקום שאתה יכול, בלי רעש ודיבורים אלא פשוט במעשים, וכ"כ סמלי שאת מותך מצאת דווקא במהלך פעולת חילוץ של כוח אחר שנזקק לעזרה. בניה, עבר כבר חודש ואני עדיין לא מאמין שלא ניפגש יותר.

עוד תקופה ארוכה, בכל שבת שאגיע פה לבית הכנסת ואסתכל מי מהמחזור נמצא בשבת, אסתכל מתוך הרגל גם לפינה השמאלית מאחור, לראות אם אתה במקרה עומד שם עם החצי חיוך הקבוע שלך. מקווה לראות אותך ושמח תמיד כאשר כך קורה. היית חבר אמיתי, חבר שגם אם לא דיברנו כל יום ולא נפגשנו כל שבוע תמיד היית חבר, ותמיד יכולתי לפנות אליך במקרה הצורך ולהענות בשמחה ובאכפתיות אמיתית.

בניה, הלכת בדרך מאד ברורה - דרך של מעט דיבורים והרבה מעשים. דרך של הצטיינות בכל דבר תוך כדי מציאת זמן לעזרה וגמילות חסדים גם בתקופות היותר עמוסות. דרך של דרישות גבוהות אבל קודם כל דוגמא אישית. אני רוצה להבטיח לך שתמיד אזכור אותך ואת הדרך שהלכת בה, וגם אם אתה כבר אינך פה עימנו, דרכך ורוחך תישאר איתנו לתמיד.

אוהב, זוכר וכבר מתגעגע, דודי

דברים שנאמרו על-ידי אמו של בניה ביום האזכרה השני קחי אותי אתך-כן בניה שלי, לקחתי אותך אתי, ונסעתי לפולין לפני כחודשיים במשלחת "עדים במדים" – נסעתי עם המדריכה שלך מיד ושם שושנה שכטר, עם קציני צה"ל, והעיקר איתך ועם היומן שלך. מסע אישי שלי ושלך משואה לתקומה.

ברגע שמצאתי את המחברת שכתבת בעקבות המסע במחנות ההשמדה בפולין, ידעתי שאני אסע שוב בעקבותייך לפולין, לסגור מעגל, ובדיעבד, הסתבר שגם לפתוח מעגלים חדשים, להבין תובנות חדשות. השיר: "קחי אותי אתך" הפך שם להמנון של המשלחת, וברגע שהגענו לטרבלינקה, שושנה המדריכה בלי הרבה מילים שמה את השיר, וסיפרה שם לכל החיילים שלפני 8 שנים (כן זה כבר 8) נסעה עם משלחת קצינים, והיה שם קצין ששבה את לבה עם חיוכו, ובקש ממנה שתשים את השיר.

היא אפילו לא ידעה איזה שיר, ואתה אמרת לה תמיד כשבואי לכאן עם חיילים תשמיעי להם את השיר, וכך עשתה. רק עכשיו כשישבתי שם בטרבלינקה ליד פסי הרכבת, ושמעתי את השיר. הבנתי שחווה אלברשטיין בעצם כתבה שיר, ואתה בני הפכת אותו לתפילה. לקחתה את השיר, ובקשת תפילה, דמעה.

כאן ביער שמעת את תפילתך. האמא לוחשת בכל פרידה יש מוות, אבל, הילד חכם הוא צועק בכל פרידה יש לידה, לידה, אמא הוא צועק קדימה, אמא שלי קדימה, ואני שם נזכרת בלידה שלך רוצה לחלום ללדת אותך מחדש, ואז ממש אחזו בי כאבים, צירים, לפני הרכבת ישבתי כשאחזו בי צירי לידה, צירי כאב, צירי מוות עברו בגופי כמו קשר שמתהדק והולך עוד ועוד, ונשמתי ממש נעצרה, והרגשתי את הכאב ברחמי, בבטני את הלחץ שדוחף החוצה, הוא תמיד יהיה בתוכי, אך, שם אני התפללתי לריבונו של עולם שיגיע היום, ולא אחוש עוד את הכאב בצורה גדולה שכזאת, אך, ברור לי שלעולם הכאב הזה לא יעבור, ושם על פסי הרכבת בטרבלינקה ליד כל החיילים אני חווה לידה מחדש, יולדת עצמיות חדשה, עצמיות שיכולה, ומנסה לנווט את דרכה במעמקי הסבל, ובכל זאת להמשיך את החיים, להמשיך לחיות אותך אבל לא איתך, להמשיך להעביר את המורשת שלך לחיילים, לאזרחים, לאיפה שאני יכולה.

רק שם אני מבינה שבעוד אני נאבקת עם הכאב, אני ממשיכה, ממשיכה מכוחך, מ"כוח בניה", ומכוח המשפחה היקרה שלנו, וכמובן מכוחו של הקב"ה. עכשיו הבנתי שלפני 60 שנה ממש במקום הזה, וסביבתו, על האדמה הארורה של פולין, היו אלפי אמהות יהודיות שחוו כאן צירי מוות, הרג, רצח, מכות ואולי אפילו צירי לידה ממש.

איך הם לא יכלו להמשיך ולגדל את ילדיהם, הם לא זכו אפילו לבכות על קבריהם, הם לא זכו לכאוב לא זכו להמשיך, ולי שפר גורלי, זכיתי לכאוב, זכיתי לחוש שוב צירי לידה, שוב צירי תקווה, המשך - עם שאר המשפחה זכיתי להמשיך את המורשת שלך להעביר אותה הלאה, זכיתי לחזור לכאן עם חיילי צה"ל, ולומר להם יש לנו עם, מדינה, צבא, עם ישראל חי-לא עוד.

אני זכיתי, ובני הלך להגן על המולדת שלו, להציל את החיים שלו-איזה גאווה בני, אך תוך כדי המחשבות על אלו לאט לאט הצירים שתקפו אותי עברו ונרגעתי, ומצאתי את עצמי עומדת בטרבלינקה על פסי הרכבת, ושרה בגאווה עם עוד מאות קצינים מצה"ל "להיות עם חופשי בארצנו ארץ ציון ירושלים".

אגב אלו המילים האחרונות שבהם שסיימת את המחברת. המשכנו במסע. באנדרטת הגבורה בוורשה לזכר לוחמי גטו וורשה-מרדכי אנילביץ וחבריו-כאן נערך הטקס הראשון, ונתבקשתי ע"י מפקד המשלחת להדליק את המשואה לזכרך, לכבודך, ולכבוד כל החיילים ולכבוד ששת המיליונים שנרצחו - לא במקרה נכון?

דווקא באנדרטת הגבורה - שם מספרים את הסיפור של "כוח בניה" בני הגיבור, ואני עומדת ברחבה, נרגשת עד דמעות, מלאת גאווה, רוצה לצעוק לפולנים שעמדו סביבנו - אני האמא של הגיבור רב סרן בניה ריין ש"מסר את נפשו על קידוש השם", ואני לא מצליחה להוציא מילה, רק צועקת בלחש, נעתקת נשמתי כשאני שומעת את תזמורת צה"ל, דגל ישראל מונף בראש התורן.

דגל ישראל שכה אהבת, שלא היית מתחיל אף תרגיל עם החיילים שלך עד שדגל ישראל היה מונף בראש התורן. ואני מושיטה את היד להדליק את האבוקה, ומרגישה את היד שלך אוחזת בי ומלטפת, ואני מרימה את ידי ומצדיעה. כן מצדיעה (לא זוכרת אפילו עם איזה יד), ואומרת "כי בשם קודשך נשבעת לו שלא יכבה נרו לעולם ועד".

בלילה ניגש אלי אחד מהקצינים. נותן לי שיר שכתב, ואומר לי אמא של רב סרן בניה זה בשבילך, וכך כתב: קצינים הצדע!!! קצינים הורד!!! ואת הצדעת, הצדעת רמה ללא דרגה, ללא פקודה הצדעת פתאום לאבוקה שדלקה, לאש שעלתה, ועלתה... הצדעת, ודגל ישראל על דש החולצה, הצדעה רמה הצדעה ישרה, נמשכת ובאה הצדעת האם מהיכן?

ממתי? אולי מחנה, אולי מיעל... הצדעה אל מול פני האש העולה מגלה ומראה את פשר סוד האש העולה ועולה, סוד אש התמיד שלא כבה. ובזה הרגע שהצדעת, התחברו להן הלהבות במוחי, התיישרו, נשזרו הזיכרונות בתוכי, אש זיכרון לבניה הי"ד אש זיכרון למרדכי הי"ד, כזאת הבאה ולוחשת מה לי מילא 18 מה לי כוח בניה...

מאש אחת נצרבו להן השנים. המסע ממשיך. אנו נכנסים ליער לופוחובה בו נרצחו כל אנשי העיירה שצעדו לתוך יער המוות, ועכשיו אנחנו צועדים קציני צה"ל בטורים ארוכים בשלשות, עם כומתות צבעוניות ונעליים מבריקות. נעליים של חיילי צה"ל,ולא נעליים של הגסטפו הנאצי.

המגפיים של הרוצחים הארורים, שצעדו כן לפני 60 שנה. אני שומעת את הצעדים של החיילים היקרים שלנו - שמאל ימין שמאל ימין - ושם אני מבינה שבשביל שנגיע ל"ימין ה' עושה חיל ימין ה' רוממה", צריך קודם כל לעבוד, שהשמאל יהיה עם הימין, והימין יהיה עם השמאל.

רק כך תבוא הגאולה. כמה לך בניה היה חשוב הביחד דתיים חילונים, שמאל ימין, מי יתן... אנחנו מגיעים ליער לופוחובה, ועומדים במעגל גדול סביב קבר האחים שלנו, ואני רואה את כל החיילים את כל הנעליים היפות המצוחצחות, השחורות, חומות, אדומות, ואני רואה וגאה, אבל, ליבי דוקר וכואב על זוג הנעליים שלי שאיננו, שחסר.

כואב, הלב בוכה אבל גאה. ואז ברקע בלי שום הכנה נשמע השיר "בואי אמא, בואי אמא שבי איתנו כאן" - ואני פורצת בבכי ואומרת לחיילים "לא פיר, לא פיר, אני באתי אבל הוא כבר לא היה, ואני חושבת לעצמי בפעם המי יודע כמה מה אתה בניה צעקת בשניות האחרונות לפני מותך, כשעפת מהטנק - "בואי אמא, בואי אמא" – אולי?

הלוואי? – לא אדע לעולם... החיילים הפסיקו לשיר, ואני המשכתי לבכות ולהתפלל: "אנא ריבון עולם, בקשה קטנה לי ממך – רק לדקה רק לשנייה תן לי את בני, את בנך, ואחזיר לך אותו חזרה מבטיחה... אנחנו ממשיכים לאוושויץ ובירקינאו – עומדים מתחת לשלט "העבודה משחררת" איך כתבת במחברת, העבודה משחררת – מהחיים.

אני לוקחת את דגל ישראל עם המנשא – משהו ששוקל אולי יותר ממני – והולכת בראש הקבוצה. לידי ספר התורה על שם אילן רמון, מפקד המשלחת, אשת העדות ותזמורת צה"ל, ואנחנו נכנסים בצעדה מרשים ומרגש צועדים שמאל ימין בטורים ארוכים, ואחרי כל החיילים, ואני מרגישה כמה רגלי נישאות באוויר כבדות ,אבל, בקלות כל פסיעה כל פסיעה אתה איתי.

נקמה מתוקה. שמאל ימין אנחנו כאן צה"ל. לא תשברו אותנו, לא היטלר, לא נסראללה, לא חיזבאללה. באנו מארץ ישראל לומר לכם לא עוד... איך כתבת בניה במחברת: "פולין אינה ארץ, ארץ אוכלת יושביה, אבדה את זכותה להיקרא ארץ, ארץ יש אחת והיא ישראל". ואני ממשיכה כל אותו יום לצעוד עם הדגל – למרות שלפי ההוראות של הצבא נתבקשתי להחזיר, אבל, אתה מכיר אותי עקשנית - הולכת עם הדגל, ואתה איתי נושאת אותו בגאווה כן זה "כוח בניה".

נכנסתי לאוושויץ, ויצאתי ממנה בכוחות מחודשים. החיילים אמרו לי שדרכי הם התחברו לשואה. דרך השכול הטרי שלי ודרכך, ואני אמרתי להם תודה כי דרכם התחברתי אליך. תודה בניה שנתת לי את הכוח לעבור את המסע הקשה אבל מחזק. בניה שלי, יש לי עוד הרבה מה לספר מהמסע הזה, אבל, בהזדמנות אחרת, איך הייתה אומר, "טרחא דצבורא" – שלא להטריח את הציבור, אבל, בכל זאת עוד משהו אני רוצה לספר לך.

אני כותבת את הדברים הללו בתשעה באב – שהוע לפני האזכרה. כמה מתאים לי דווקא ביום הזה לכתוב לך. יש ימים בשנה ושעות שבהם אני מרשה לעצמי להיכנס עמוק בתוך הכאב, ולא להיות לצדו או מעליו. ממילא ביום כזה לא עושים כלום חוץ מלהתאבל על חורבן בית המקדש, ואצלי הכול מתערב.

החורבן הכללי עם החורבן הפרטי, השואה, גוש קטיף, מלחמת לבנון ובית המקדש. הבוקר באומרי את הקינות של תשעה באב – התחברתי לקינה שאף פעם לא שמתי לב אליה ופתאום השנה היא צדה את עיני. "ארזי הלבנון אדירי התורה דמם נשפך ונשתה גבורה, הינם קדושים הרוגי מלכות עשרה, ועל אלה אני בוכיה ועיני נגרה.

–כאילו זה נכתב ממש עבורך ועבור אלכס, אדם, אורי ושאר החיילים שנהרגו במלחמה. אחר הצהריים, תשעה באב, אני מקבלת טלפון נרגש – מעבר לקו שקט דממה ואח"כ קולות של בכי והתרגשות – אני כבר מכירה ורגילה לקבל טלפונים כאלה בשנתיים האחרונות. נו מה הפעם? על הקו הרב עמיטל בכבודו ובעצמו – קצת נבהלתי, התבלבלתי, התרגשתי...

הרב עמיטל אמר לי נרגש עד דמעות שכבר שנים הוא לא מתחבר לקינות של תשעה באב, אבל, השנה הוא התחבר למה שאתה כתבת ביומן שלך מפולין. הוא אמר שהסימנייה נמצאת אצלו במגילת איכה, והוא קרא אותה היום כבר עשר פעמים, והוא נרגש מאוד, ועוד הוסיף ואמר אם הדפסנו את זה רק בשבילו ובשביל אשתו דינו, אבל, הוא אומר כל עם ישראל צריך לקרוא את זה ולהבין ולהפנים את המסר.

הוא אומר שכתבת כל כך פשוט, כל כך ברור, כל כך אמיתי, וזה בדיוק המסקנות שלו מהשואה שהמוות הזה הוליד חיים, והחיים האלה הם: אני, אתה, הם אנחנו, החיים האלו הקנו לי את הזכות להיות יהודי חופשי בארץ ישראל, החיים האלה תובעים ודורשים. אוי מי יתן ויהיה בי, בנו את הכוח לעמוד בהם.

הסימנייה הזאת מתגלגלת מ"כוח בניה" הארץ ובעולם. אגב גם הרמטכ"ל צטט מדבריך באושוויץ במצעד החיים 60 השנה. הרב עמיטל סיים ואמר שנהיה גאים בבן שלנו, כי לו הוא נותן כוח, וכן גם לנו. כן בניה אנו גאים בך, ומודים לקב"ה על 27 הנפלאות שקיבלנו במתנה. תשעה באב מגיע לסיום, וכל האחים והאחיות שלך מתקשרים לראות איך עבר הצום על אבא ואמא.

אחד אחרי השני הם מתקשרים אלי, ורק אתה לא מתקשר... אני נזכרת איך הייתה מתקשר אלי בסוף הצום מהצבא וצוחק עלי שאני לא צמה טוב. אם יכולתי הייתי צם פעמיים בשבילך. אני בכלל לא מרגיש את הצום, ואז הייתה מוסיף שזה ישתפר עם הגיל, כמו אצל סבתא מרים... אבל לא ידעת שאתה לא תהיה כשהגיל שלי יתקדם...

אבא לא רצה לאכזב אותי, ובמקום טלפון ממך הביא לי את הS.M.S. ששלחת לנו בתשעה באב לפני שנתיים המלחמה. זה היה הS.M.S. הראשון והאחרון. כתבת: "חייל ראשון שלי נהרג אני בסדר" – זה היה יונתן שרעבי הי"ד, חייל שלך שנהרג בתשעה באב. זהו אחרי עשרה ימים אתה היית החייל האחרון שנהרג, כמעט.

ואין כל כך בסדר או לא בסדר קורים כל כך הרבה דברים במדינה. אני מתכוונת למשל לנושא השבויים. כולנו שמחים שמשפחות גולדווסר ורגב זכו לקבור את יקיריהם בקבר ישראל. לצערי אחרי שנתיים. אך בכל זאת אני ואתה יודעים שזה יכול וצריך היה להיות אחרת. אמרתי לכל מי שרק רצה לשמוע אותי כולל חייל מספר 1 הרמטכ"ל – סליחה חייל מספר 2, אתה חייל מספר 1 עבורי – שבשביל הגופה שלך, לא הייתי מוכנה שישחררו אף מחבל ואף רוצח.

לא אחליף כאן את הנושא. רק רציתי לומר לך שאח"כ שמעתי מכרמית שהתקשרת במלחמה ואמרת לה שאם חס וחלילה יחטפו אותך. אתה מבקש שאף חייל לא יהרג בשביל לחלץ אותך, ושלא יחזירו אף מחבל כדי להציל אותך, ואני שואלת מאיפה הכוחות נפש הללו? באמצע המלחמה לחשוב על כך, ולהתקשר לומר זאת לכרמית.

גדול עלי בני... אדם לא מתקנא בבנו, אבל, מאיפה, מאיפה העוצמות האלה כרגיל אני מצדיעה ומתפעלת אבל לא מופתעת כי זה אתה, אבל, בכל זאת. אולי התשובה נמצאת בפרשת השבוע – עקב – "וזכרת את ה' אלוקיך כי הוא הנותן לך כוח כוח לעשות חיל." רק הקב"ה נותן כוחות, נתפלל שימשיך לתת לנו כוח.

בניה שלי אוהבת אותך. ליבי שבור, אבל, גאה. נוח בשלום על משכבך.

מדריכים אותנו חז"ל בהלכות אבלות שלושה ימים לבכי, 7 למספד, 30 לגיהוץ ותספורת. אין זו היא סתם הדרכה חז"לית, משמעות הדברים היא שהמת סיים את שליחותו בעולם העראי שלנו כאן ועולה לעולם האמת ועל כך אין להמשיך ולהצטער יותר מידי. וכבר עברו שנתיים, ותם זמן המספד, הבכי והאבל, והשכל יודע, והלב ממאן להבין.

שנתיים הם כל כך מעט וכל כך הרבה. הריח של המדים והזיעה בחדר שלך עוד לא נמוג לגמרי. נראה כי רק אתמול עוד חיכנו לך בכל יום שישי שתפתח את הדלת, וישר אחרי זה גם את דלת המקרר. תתעניין מה קרה השבוע ומה התחדש ותרוץ להספיק להפגש עם כרמית לפני שבת. רק שנתיים עברו מאז יצאת למלחמה חילצת, היצלת ולבסוף עלית השמימה לעולם שכולו טוב.

ולעיתים נראה כי שנתיים הם המון זמן. אני מנסה לדמיין אותך בתוך כל השינויים שעברתי בשנתיים האלו. שומעת את קולך בכל צומת מרכזי. מדמיינת אותך ואת בנג'י, גיסים, דנים יחד, מנתחים דברים לעומק. חושבת איך היית מתפעל מהלמדנות שלו ואיך היית מסתלבט עלי שתפסתי ביי'ניש כבד.

מדמיינת איך היית נכנס אלינו הביתה בקדומים, חוטף איזו עוגיה בריאה שפעם עשיתי לכבודך והיום אני עושה לבנג'י, בודק במקרר אם אחותך עדיין יודעת לבשל ואם היא השתבחה עם השנים ואומר בחצי ציניות שמה שטוב בי זה שאני גם יפה וגם אופה. מדמיינת איך היית מתלהב שסוף סוף אני לא סתם שמנה כמו שאהבת לקרוא לי ואמא הייתה מתעצבנת, אלא יש לי סיבה טובה, אחותך הקטנה בהריון.

חושבת איך היית מתפעל שיצאתי גדולה בלידה, ומדמיינת איך היית מתלהב על הדר שהיא הראשונה שלנו והג'ינג'ית של המשפחה וכזאת מתוקה. איך לא היית מסכים להחזיק אותה כשנולדה, קטנה ושברירית, אפילו שהיתה תינוקת ברורה, אבל עכשו בטוח כבר היית מניף אותה באויר וקורא לה בהתפעלות "ג'ינג'ית, חייכי לדוד בניה".

מדמיינת את הפרצופים הדביליים שהיית עושה לה כדי שהיא תזכה אותך בחיוך ומחייכת לעצמי. ואז נזכרת שוב שכל זה כבר לא יקרה. בניה, אנחנו נמצאים בדיוק שנתיים אחרי לכתך. אומרים שביום הזה, יום השנה, הנשמה שלך מתרוצצת חסרת מנוחה. גם הנשמה שלנו. כל השנה אנחנו משתדלים לחיות את החיים שלנו פה, בעולם הזה, כמו שהוא על הטוב והרע שבו.

משתדלים לא להשאר ביום הזה של מותך, משתדלים להתקדם, לצמוח. ביום הזה יש משהו שמאפשר סביבו שוב להיות איתך ועם הזכרונות. לעצור, לחשוב איפה היינו לפני שנתיים ואיפה אנחנו היום. כי ביום שהחיים שלך נגמרו, החיים שלנו התחילו שוב, בלעדיך. היום הזה הוא גם יום של חשבון נפש בשבילנו, איפה הייתי לפני שנתיים, איפה הייתי לפני הנסיון הנורא הזה, ואיפה אני נמצאת היום.

חושבת על כל מה שאני למדתי ממך ועוד יותר על מה שלמדתי אחרי לכתך ונזכרת באמרת חז"ל ש'צדיקים במיתתם קרואים חיים', שמעשי הבריות בעקבותיהם... גם אתה ממשיך לחיות בעולמנו בשל מעשיך ובשל מעשי האנשים הנמשכים ממך. הכח שלך כח בניה, המילים הללו עוד מהדהדות בעולמינו.

אם זה בחיי החיילים שהצלת וב"ה נמצאים איתנו, ואם זה אנשים אחרים שהוספת לחייהם משמעות ואור. הן על כאלה והן על כאלה אנו שומעים גם בימים אלו סיפורים נוספים. הרבה דברים למדתי אחרי מותך. הגעתי לנקודות משמעותיות ואמיתיות שבי. זמן קצר אחרי מותך עמדנו בנג'י ואני תחת החופה.

אז הבנתי בהבנה עמוקה מהו בניין. הרגשתי שלמדתי את הדברים בסדר הפוך. לפני שבוע וחצי סיימנו שלושה שבועות של אבילות זכר לחורבן בית המקדש. שנה נוספת עברה ובית המקדש עדין חרב. דברים רבים אנו עושים בחיי היומיום זכר לחורבן אבל למרות זאת לא הבנתי מהו חורבן.

לפני שנתיים הבנתי באמת מהו חורבן. חורבן פרטי ואישי שהוא חלק מחורבן כללי. מתוך ההרגשה הזאת של החוסר והאין, מתוך עוצמות החלל שהשארת למדתי מהו החורבן הכללי של עם ישראל ועד כמה הפרט והכלל שלובים יחד. שלושה חודשים מאוחר יותר זיכה אותי הקב"ה בעוצמות אדירות של בניין, בניין אישי של הבית שלנו יחד עם בניין כללי של חורבה מחורבות ירושלים.

לאחר שחוויתי חורבן הבנין קיבל משמעות עמוקה יותר. חוויתי בנין פרטי, והרגשתי שאני חווה אותו בצורה כללית. שהבנין שלי הוא הבנין של כל ישראל. אני בניתי בית, ובירושלים נבנתה עוד חורבה. בזכותך גם למדתי להגיע לנקודות הכי עמוקות שבי. לקח לי זמן לדעת להשתמש בהן.

בחיי היומיום איננו נוגעים בעומק הנפש אלא אנו חיים את הצד החיצוני שלה, אך כשאנו חווים חוויות משמעותיות כוחות הנפש מתפרצים החוצה. לקח לי זמן להבין שעומק הכאב ועומק הצער נמצאים באותו מקום בו נמצא עומק השמחה והחיות. אמנם בגילוי שלהם בעולם השמחה והצער הם שני הפכים, אך בשורש הנפש הם נפגשים באותה הנקודה.

שניהם חוויות עמוקות, ומקור החיות הוא אחד. בנקודה הזאת אפשר להישאב אל הצער אך מאידך, אתה יכול גם להרפא ולהתרומם בזכות המקום האמיתי והזך שהגעת אליו. לשמוח באמת אחרי מכה כזאת זה קשה שבעתיים, לא רק בגלל צער המכה, אלא כי השמחה הגדולה מחזירה אותך למקום של העצב הגדול המגיע גם הוא מאותו מקור.

הצער בירר אצלי את הנקודה האמתית העמוקה הזו, ומתוך כך למדתי גם מהי שמחה. לאחר שחווים חוויה כל כך עמוקה של צער אי אפשר עוד לשמוח סתם כך. מאידך זה מפחיד לשמוח שמחה עמוקה, כי זה דבר גדול מאוד. בהתחלה העדפתי לא לשמוח עד הסוף ובכלל לא להיכנס לשום דבר, לא ללכת עם שום רגש עד הסוף.

לקח לי זמן לחזור להתרגש באמת, לשמוח באמת, ולתת את המקום לכל רגש. ובעיקר לדאוג שהרגשות יובילו לפעולות חיוביות. אבל הצלחתי. בזכותך השמחה שלי היום היא משהו אחר. אולי זה המקום להתנצל בפני האנשים שלא הצלחתי לשמוח באמת בשמחתם. עם לידת הדר למדתי דבר נוסף.

אנחנו נוהגים להגיד אחרי מותו של אדם "ה' נתן ה' לקח יהי שם ה' מבורך". בעבר היה נשמע לי הפסוק קילשאי משהו, נתן, לקח, מבורך. היום אני מרגישה שאני חיה אותו. מה זה ה' לקח למדתי בדיוק לפני שנתיים, למדתי על בשרי בצורה קשה וכואבת, מה זה שה' לוקח אח, מה זה שה' לוקח חלק ממך.

את החסד הגדול שבנתינה לימד אותי הקב"ה בלידת הדר המקסימה שלנו. ה' נתן, ה' העניק חיים. איך בדקות ספורות הופך היצור הקטן ששהה ברחם תשעה חודשים לבריה חדשה בעולמו של הקב"ה, תינוק קטן עם רוח ונשמה, ה' נתן. בזכות הנתינה הגדולה הזאת שרבש"ע העניק לנו הבנתי איך אפשר לברך את ה' לא רק שהוא נותן אלא גם שהוא לוקח.

אני יושבת שנתיים אחרי ביום האזכרה שלך וחושבת על משמעות המילה, אזכרה. מה זה לזכור? ואיך נכון לזכור? לעיתים אני מדברת אם אנשים וסתם כך שמך עולה, ואז מתנצלים בפני, 'סליחה שהזכרנו לך'. זה נורא מצחיק, כי אתה כל הזמן איתי, לא צריך להזכיר. אולי האזכרה היא בשביל מי שרחוק יותר, בשביל מי שצריך שפעם בשנה יציבו לו מגדלור בדמותך.

ברור לי שהזכרון הזה שלך בעולם צריך לבוא רק בדמות התקדמות ועשיה מבורכת ובודאי שהוא לא צריך לגרום לנו לשקוע. אולי זה גם המשמעות של 'יהי שם ה' מבורך'. כשלומדים להתקדם ולצמוח גם כשה' נותן וגם כשה' לוקח אז באמת שמו של ה' מתברך.יש ברכה בכל מעשינו, ואנו גודלים ומגדילים את שם ה' בעולם.

אסיים בתפילה לבורא עולם שאם כבר יתקיים בנו ה' לקח, יתקיים בנו גם תחילת הפסוק 'ה' נתן' ונזכה לקבל הרבה שפע מרבש"ע , ונזכה שהקב"ה יתברך על ידינו. "ה' נתן, ה' לקח, יהי שם ה' מבורך".

כבר שנה, ועוד קשה לי להחליט אם היא עברה לאט מדי או מהר מדי. כבר שנה שמדי יום אני מסתכלת על התמונה שלך בסלון, או יותר נכון אתה מסתכל עלי- בטוח, מחייך, נצחי. היינו כל כך קשורים, כל כך אוהבים, כל כך אחים. כבר שנה שאני מחכה שתצלצל בטלפון או בדלת, תכנס ותשאל: 'מה המצב אחותי?' תמיד באותם המילים.

כל כך אהבתי לשמוע את המשפט הזה, איזו שמחה הרגשתי במילה הזו- 'אחותי', היה בה הכול. ואז תכנס עם איזו הפתעה או ממתק לילדים, תרים אותם גבוה, תישמע את החידושים של דוד, את כל הסיפורים של אילת וציון, ותנסה שוב לברר איתי למה הם אוהבים לשמוע שלוש פעמים את אותו הסיפור.

תשאל מה קורה עם אבינעם ואיך אני מסתדרת, ואז אולי תיקח אותם לקניון או ל"מפלצת", ותחזיר לי אותם שמחים ומאושרים בידיים מלאות ובבטן שבעה. או שאולי תגיד- 'באתי רק לדקה, אני חייב לקפוץ לאמא של מתניה', ואולי תרמוז בשקט שאתה בדרך לאיזו פגישה... כבר שנה שאני מתגעגעת לשבתות בקרני שומרון, שאתה חוזר משבוע במלט"ק או משבועיים בדרום, ואני באה עם אבינעם או בלעדיו, מחקה לפתיחת הדלת ומיד אחריה פתיחת המקרר...

מחכה שתימרח על המיטה עם המדים, ושוב נתווכח למה בכלל צריך להתקלח ולשים מצעים. מחכה לריצה לפני שבת- איזה אושר היה לי כשהיית רץ עם אבינעם, שני הגברים שאני כל כך אוהבת... ואז למקלחת- ספק לפני ספק אחרי הדלקת הנרות. סעודת שבת שרובה ניקור ונמנום ואח"כ אתה צולל למיטה או פותח את העיניים בכוח ויוצא אל גיורא, לא לפני שאתה מפנק אותי בתה בדיוק כמו שאני אוהבת.

ובבוקר הילדים קופצים עליך ומנסים להעיר אותך לתפילה.ומיד במוצ"ש נסגר בחדר עם הלפטופ או איזו חוברת צבאית, ואני רוצה לגנוב אותך עוד קצת, פותחת את הדלת, מריחה את הריח המוכר ואתה מרים את העיניים עם החיוך הידוע, כאילו אומר- נגמרה החגיגה חוזרים לעבוד...

כבר שנה שאני מחכה לאיזה ס.מ.ס.- 'אחותי צריך לדבר איתך דחוף.' ואני מחייכת לעצמי ומבינה ששוב אתה צריך עזרה בלהבין את הראש הדפוק של הבנות, או אולי יש מישהי חדשה על הפרק. כבר שנה שאני מחכה לשיחות בענייני צבא על דיסטנס, על יושר, איך להתמודד עם חייל זה או קצין אחר,על מקצועיות מול אישיות, על חישול לעומת פינוק.

מבטיחה לא לעצור אותך גם כשימאס לי. בשיחות האלו למדתי ענווה אמיתית מהי. תמיד ידעת בדיוק מה אתה שווה. היית מנתח בצורה ברורה את העובדות- במה אתה לא טוב, מה יש לשפר, ובמה אתה פשוט מעולה. כל הזמן למדת, ניתחת, עמלת. אני מחכה ומתגעגעת אבל יודעת שלא יהיה...

אני זוכרת היטב את הטלפון האחרון שלנו ביום ראשון שבוע לפני שנהרגת, ליבי אמר לי לזכור היטב איפה דיברנו ומתי ועל מה. כמו בשבועות שלפני ניסיתי להתקשר ופתאום ענית. כמה שמחתי. היית נשמע רגוע ונינוח, אך המילים היו קשות: בלגאן, חיילים מפחדים לעלות לטנקים, לא מבין עד הסוף אבל זה לא הזמן, מבצע פקודות.

ביקשתי את המספר של ה"ורד הרים" שתוכל לדבר עם אבינעם, אמרת שתברר. שאלתי איך הולך לכרמית וביקשתי רשות להתקשר אליה ואתה כל כך שמחת. היית צריך ללכת, נפרדנו. ובשבת באתי לאבא ואמא, להעביר איתם את התפילה והדאגה לך, לאבינעם ולשאר החיילים, ולא היה מי שיפנק וידאג.

ובמוצ"ש הניסיונות החוזרים ונשנים לתפוס אותך בפלאפון ויהי מה. וצלצול הטלפון, הדפיקה בדלת, הצעקות, הבכי, הדממה. ובכל זאת אני לא מצליחה לומר שאתה אינך עימנו. יש שיגידו:"היא עדיין לא קולטת, עם השנים היא תבין". אך איך אפשר לומר שאתה לא איתנו יותר כשרואים את הקצין שחתם בגללך להמשיך בצבא, את החבר שמחפש את דרכו לבורא עולם בעקבות חייך ומותך, ההורים שבעקבות הסרט עליך החליטו לתת לבנם להתגייס לקרבי, ניצולי שואה ששמעו את דבריך ולא מפסיקים להתרגש ולדבר על סגירת מעגל, אנשים שהיו בפעם הראשונה בשומרון כדי לחלוק לך כבוד והתרגשו לגלות אנשים אחרים, כמה תינוקות חדשים שבאו לעולם ונושאים את שימך, וכל המכתבים והטלפונים הבלתי פוסקים על כמה שריגשת ונגעת ועוררת.

חלק גדול ממך נשאר כאן ולכן לעולם נרגיש אותך איתנו, ש"צדיקים במיתתם קרואים חיים". בניה היקר הייתה זו לא רק שנה של כאב וגעגועים, הייתה זו שנה של גבורה גדולה. בראש ובראשונה של אמא ואבא היקרים, מהרגע הראשון היה ברור שממשיכים הלאה. עוד בלוויה בתעצומות נפש אדירים הם בחרו בקול להמשיך לחזק ולחיות.

אנו עומדים משתאים ולומדים מהם כיצד לא מתעסקים בהאשמות, בוועדות חקירה ובהפגנות, אלא רק בלהוסיף אור וטוב, בלהעצים ולהנציח, בללמוד וללמד. שהרי מלומדים אנו שכשיש מלחמות בתחתונים יש מלחמות בעליונים וזוהי דרכו של עולם להתקדם, גם דרך משברים עד ללידה הגדולה.

ובוודאי לא יצאנו למלחמה לא בשביל ראש ממשלה זה או אחר אלא על ייחוד ה', מתוך אמונה בצור העולמים אשר הולך ומחזיר את עם ישראל לעצמו ולארצו. ומכאן ברור שהמוות שלך לא היה לחינם אלא מתוך אהבת חינם. וגבורה גדולה של האחים והאחיות שתמכו איש ברעהו למן הרגע הראשון ולאורך כל השנה, שחיים אותך בכל רגע ורגע בכל מעשה ומעשה כל אחד בדרכו ובמקומו.

גבורה של כרמית היקרה שנכנסה לתוך המשפחה בדרך הכי לא צפויה ולא רצויה. כבת בית היא לנו. אתה יודע כמה אנו אוהבים אותה. אני כל כך שמחה שזכית בקשר שכזה, שהספקת להיות אוהב ונאהב. ואני יודעת שלמרות הקושי הגדול גם כרמית שמחה שזכתה במתנה הזו. גבורה גדולה של החברים שלך ושל אבא ואמא, של החיילים והמפקדים, שחלקם עדיין מתמודדים עם המלחמה ולמרות הקושי הפרטי- באים ובאים ולא עוזבים את אבא ואמא ובכך מזכירים להם כל יום שהם זוכרים אותך ואותם.

בניה, בשנה האחרונה למדנו על בשרנו שריבונו של עולם שהוא בעל מלחמות הוא גם זורע צדקות ומצמיח ישועות- זה התחיל בלידה של מורשה ויהודה, כמה הם חיכו וכמה חיכנו כולנו, ודווקא ברגע הנורא מכל דפק בניה אורי על דלתות העולם הזה. זכות גדולה הייתה לי להיות בשעת לידתו, וצעקות הבקר של אמא וצעקות הלילה של הלידה, דם המוות ודם החיים מתערבבים אל מול עייני.

דמים בדמים נגעו. ואין לך שעה גדולה ונוראה מזו. ובתום השלושים בת אל היקרה מתארסת עם בנג'י שבקושי זכית להכיר, ולאחר הימים הנוראים עומדים מתחת לחופה. איתך. ובערב פורים, בעוד אנו מנסים להבין 'ולשמחה- מה זו עושה', באה לעולם אורה המתוקה שלנו. אני יודעת שהיית שם וליווית את נשמתה הטהורה בדרכה אל הגוף, ולרגע שוב החיים והמוות מתערבבים.

והשעה שעת 'לכו נרננה' ו'התנערי מעפר קומי' וקדושת השבת, שהיא מעין עולם הבא בו מברכים על הרע ' הטוב והמיטיב', מכסה את הכל. ולפתע החיים ברורים, מנצחים, מאירים. מאפלה לאורה. והאור ממשיך והולך בשמחה הגדולה והמיוחדת בחתונה של אלישיב ויעל האהובים.

אנחנו מרגישים שאתה איתנו ובתוכנו בשמחה ובטוב שבאו עלינו, ומשתדלים בכל כוחנו לא להיכנע לחסר ולגעגוע, למרות ההכרה שאנחנו נמשיך בעז"ה להתחתן, להוליד, לפול ולקום, ואתה תמשיך להסתכל עלינו מהתמונה מחייך, בטוח, נצחי. וכמה תפילות שהיו השנה. אולי תצרף את שלנו לשלך, שהרי אתה יושב במקום שאין קרוב ממנו: תפילה על השבויים והנעדרים, שגם למענם יצאת למלחמה, על הפצועים בגוף ובנפש שממשיכים להתמודד מידי יום ושעה עם המלחמה, על עמ"י כולו שיפקח את עיניו וליבו לעצמו, לשוב ולהכיר בהיותו עם סגולה, בהיותו חי בזמן הגאולה, ואז ירים ראשו ויאמץ לבבו אל מול האתגרים שבדרך.

וגם עלינו, המשפחה המצומצמת והמורחבת, על החברים- שנשכיל להיאחז בכח שלך וברוח שלך ולא ללכת שבי אחרי געגועי הגוף, שנשכיל להתחזק ולהיות גיבורים יותר, טובים יותר ובעיקר- ראויים יותר לחיים הללו. בניה היקר לי כ"כ, תודה על כל מה שנתת לי, ביודעין ובלא יודעין, בחייך ובמותך.

שלוש שנים לבניה שלנו (ברקע השיר של שלומי שבת "אבא") "אבא, חבר אמר לי לכתוב שיר עליך, אבא, אמא אמרה לי לכתוב שיר עליך" כן בניה שלי, עוד ניסיון קיבלנו מריבונו של עולם: אבא שלנו לפני עשרה ימים בלבד עבר ניתוח מעקפים בלב וב"ה הוא איתנו היום. הרגשנו כי יש לנו למעלה מליץ יושר פרטי, אישי, כל-כך קרוב לכסא הכבוד, שישמור שהתפילות תתקבלנה ואבא יצא מהניתוח בשלום.

כשהודיעו לנו על הניתוח נפלו פניי. אבא אמר לי: חגית, את זוכרת שיש לנו למעלה פרוטקציה, אז אל תדאגי - עוד ניסיון קיבלנו ונעמוד בו בעזרת ה'. אז כן, "לב טהור ברא לי אלוקים ורוח נכון חדש בקרבי" - פתאום המילים מקבלות משמעויות אחרות ונדמה לי שהרוח היא התפילות של כולם ובזכותך שהבאת ישירות את כל התפילות לפני כסא הכבוד, בלי עיכוב בזכות הרוח - בזכות כח בניה - בן ה', הקב"ה שמע לתפילתנו ואבא הולך ומתחזק מיום ליום ב"ה.

אך אנא, המשך להתפלל לרפואה שלמה לאבא ולשאר חולי עם ישראל, ביניהם הפצועים מהמלחמה האחרונה וגם ממבצע עופרת יצוקה. בניה שלי, שלוש שנים עברו ואתה כל כך חסר, כל כך כואב, אבל אתה גם כל כך נמצא, כל כך חי איתנו ומחזק אותנו באירועים קשים ובאירועים שמחים.

כתוב "וידום אהרון" - כיצד ייתכן, שאהרון נעמד דום כשהודיעו לו ששני בניו מתו? אולי הכוונה "וידום אהרון" - לשון דימום פנימי - הלב מדמם כל הזמן, ממשיכים את החיים אבל עם דימום פנימי בלב. שלוש שנים למלחמה וב"ה שקט בצפון. שלוש שנים למלחמה ולצערי יש עדיין קולות צורמים של |מלחמת כשלון", "מלחמה עם טעויות", "מלחמה סתם", וכו' וכו'.

ואני רוצה לצעוק בקולי קולות ולומר "די". יותר נכון היום קוראים לזה "שוברים שתיקה" - אז כן, אני שוברת שתיקה, רוצה לומר לכולם - המלחמה היתה מלחמת מצווה, מלחמת קיום, מלחמת הגנה על הבית שלנו, על הארץ שלנו. לפני כמה ימים, הוקרן סרט בטלוויזיה על מלחמת לבנון השניה במקרה או שלא במקרה ראיתי.

אגב, אבא אומר שכל ספר חדש שיוצא על מלחמת לבנון השניה, אני ישר רצה לקנות, קוראת וכמובן מגיבה. אז הפעם אחרי הסרט, התקשרתי לכתבת בגלי צה"ל, שמה הדס שטייף, היא היתה 48 שעות בפנים בזמן הלחימה. ראיינו אותה לסרט והיא אמרה כך: "צלצלתי לחברה שלי ואמרתי לה ששולחים את הבנים שלנו למות, את שומעת?

המדינה שולחת את הבנים למות..." - וחזרה על זה כמה פעמים. אני כל כך נפגעתי ששמעתי את זה, נפגעתי בשמך בניה ושם 115 החיילים שנהרגו במלחמה, ובשם אלה שמשרתים עכשיו והנוער שעוד ישרת - איזה מסר היא מעבירה לעם ישראל במיקרופון של כתבת בגלי צה"ל - צבא ההגנה לישראל?

כמו שאתה מכיר את אמא שלך (ונדמה לי שגם אתה ירשת משהו מזה...- לומר אמת אפילו אם תשלם מחיר) התקשרתי אליה עוד באותו לילה ואמרתי לה שתדע שהיא פגעה בחיילים שנהרגו וגם באלה שמשרתים עדיין וכמובן במשפחות השכולות. אמרתי לה שהחיילים לא הלכו למות - בניה לא הלך למות, הוא הלך למלחמה כדי שאחרים יחיו, כדי להגן על המדינה, על תושבי הצפון, במדינה שלנו כדי לחיות בה לפעמים צריך למות בשבילה וזה תפקיד החיילים ולצערי אנחנו משפחת ריין ועוד משפחות אחרות שלמנו הפעם את המחיר, ואני גאה על שבני עשה מעשה במלחמה הזאת וזכרי שתפקיד החיילים להגן על המדינה - ולא המדינה על החיילים.

ובכדי שאני ואת נוכל לדבר כרגע בטלפון ואת תמשיכי לשדר ברדיו בגלי צבא ההגנה לישראל, בניה הלך למלחמה. כמובן שהיתה דממת אלחוט מעבר לקו. לקח לה כמה שניות להתעשת, ואז היא אמרה לי: אבל אני מניחה שאם יש לך עוד בנים לא תשלחי אותם לצבא? אמרתי לה - יש לי עוד שני בנים והם כרגע בצבא ואחד מהם זכה להיות במבצע "עופרת יצוקה".

והיא המשיכה ושאלה אותי "גברת את עשויה מברזל?" עניתי לה "לא, מעופרת יצוקה, אבל מי שנותן את הכח כשמאמינים בצדקת הדרך, זה הקב"ה וזה מה שנקרא כח בניה". בניה, רציתי לספר לך מה קרה בבית בשנה באחרונה, אבל קרו כל כך הרבה דברים אצלנו, אז בחרתי כמה. כמו שהבנת, אלישמע אחיך השתתף במבצע "עופרת יצוקה", עוד ניסיון שנותן לנו הקב"ה לעמוד בו.

תאר לעצמך - חנוכה, כולם בבית, לאלישמע יש יום הולדת, שבת חתן של אהרון קרוב - חבר של אלישמע (שהקב"ה ישלח לו רפואה שלמה). אלישמע מקבל טלפון, קוראים לו לחזור לצבא - נכנסים לעזה - הוא אומר לי. נו, אתה כבר יכול לתאר לך מה עובר לי בראש באותם רגעים, אני הרי כבר יודעת מה זה לשלוח ילד למלחמה...השכל אומר "לך לשלום בני, והקב"ה ישמור עליך" והלב - הלב נקרע - ואני פונה לחדרי ומתפללת ומבקשת ממך בניה, לך לכסא הקדוש ואל תפסיק להתפלל עד סוף המלחמה.

ברוך ה' אלישמע חזר בשלום מהמלחמה ואגב הסתבר שחבר'ה שלך מהשריון - הטנקים של 401, היו צמוד לחבר'ה של "אגוז", היכן שאלישמע היה - כאילו אתה שלחת אותם לשמור עליו. אלישמע אחרי "עופרת יצוקה" מודיע שמתחתן עם בחירת ליבו אילה (אחות של חן קרטן חברך מהתיכון והצבא).

אתה בחתונה היית כל כך חסר, אבל גם כל כך היית שם. היה בחתונה הזאת המון שמחה, אבל גם המון כאב. כולם הרגישו אותך, נשמו אותך באויר, היית שם. כשריציתי ליפול, לבכות, החזקת אותי - לחשת לי בשקט באוזן - אמא אני פה עכשיו, את עם אלישמע, אחר כך יהיה לך זמן איתי....

בכלל, כל פעם שאני בוכה אני רואה אותך מלמעלה אומר לי "אמא מספיק לא התכוונתי להכאיב לך, כואב לי לראות אותך בוכה" ואז אני משתדלת להפסיק, אבל לפעמים, שהדמעות שלך יורדות על הדמעות שלי, אני מרגישה איך מציף אותי חום בעיניים, הדמעות שלך מתערבבות עם הדמעות שלי ואני מנסה לשמר אותם, להקפיא אותם להשאיר את ההרגשה הזאת שאתה בתוכי אבל לשווא...

למדתי, שתפילות ודמעות במיוחד של אמא על בן, לא שבות ריקם מלפני הקב"ה, ואולי על זה כתוב "שפכי כמים לבך נוכח פני ה'", אולי זה נכתב עבורי ועבור כל האמהות השכולות. בניה שלי, אם מדברים על דמעות, אז כן היו לי עוד סיבות לכך שהורדתי הרבה דמעות. סבתא פלה נפטרה - אמא שלי, לפני שלושה חודשים.

אמנם בגיל 95 בשיבה טובה ולא בגיל 27 כמוך, אבל אני עדיין בשוק ומסרבת לעכל. אולי בגלל שאינני מוכנה שוב להתמודד מול המוות פנים מול פנים. כשסבתא נפטרה, דבר ראשון ראיתי אותך רץ מהר ומבקש מכולם סליחה - שיפנו לך מקום כי סבתא שלך מגיעה. סבתא שלך שכל כך אהבת והערצת, הרי ברור הגיעה מיד לגן עדן מי אם לא אמא הצדיקה.

ואני מנסה לתאר לעצמי את המפגש הראשון ביניכם: סבתא רואה אותך עם החיוך שלך ואומרת "בניה זה לא יכול להיות שאתה פה לפני בחור צעיר כמוך" ואתה אומר לה "סבתא, אמא לא סיפרה לך כי היא לא רצתה לצער אותך וחוץ מזה את ודאי תהי גאה בי כשתשמעי שבאתי לפה בדרכי להציל חיילים אחרים שנפגעו תוך כדי מלחמה על הארץ האהובה שחינכת אותנו ולימדת אותנו לאהוב אותה בכל גופך שכחת איך עלית ארצה לבד בתור בחורה ציונית וייבשת את הביצות בעמק יזרעאל?

זאת המסירות נפש שלך, ואני בדרכי מסירות הנפש שלי במלחמה האחרונה. בניה שלי, רציתי להזכיר לך שסבתא אוהבת את התה שלה פושר, חצי כוס עם חצי כפית סוכר...אוי כמה שאני מתגעגעת לתה שלך, שהיית מפנק אותי בשבתות כשהיית נמצא. לקח לך הרבה זמן ללמוד להכין בכוס זכוכית של שבת עם תמצית תה צמחים - איך אמרתי לך תלמד שתתחתן איך להגיש לאשתך...אבל לא, לא זכית וכנראה שלא תזכה...

כן, בשורה משמחת כרמית שלך, שלנו מתחתנת עם בחיר לבה שי. הם הכירו בהכנסת ספר תורה שהיתה לכבודך. אמרתי לכרמית כבר בהתחלה עוד לפני שהיא החליטה שזה יהיה זה, כי בניה דאג לזה. אני הרגשתי כל הזמן שהנשמה שלך מסתובבת לא רגועה עד שכרמית תתחתן. ברגע שהיא באה להודיע לנו שהחליטו להתחתן, הרגשתי שאתה רגוע, מחייך למעלה ואומר - "אמא את רואה התפילות עזרו" עוד דבר שהשארת ככה פתוח נסגר.

כן אנחנו שמחים ומודים לקב"ה שהתן לנו את הכוח לשמוח באמת מכל הלב. אבל את יודע שגם הלב נצבט: הנה זה מכה בנו שוב - מה בניה לא התחתן? מה לא יהיו לו ילדים - לא יהיה מי שיגיד עלינו קדיש אחרי 120 שלנו? ואני נזכרת שהלכת באחד מימי הזכרון לפקוד קבר של חייל שאין לו משפחה.

שאלתי אותך מה זאת אומרת? אמרת לי אמא יש חיילים שלא הספיקו להתחתן ונהרגו לא חשבת על זה. אז כן, עכשיו אני חושבת... כן, גם דגן חברך הטוב מתחתן בשעה טובה - איך היה צוחק עליך - "הרווק הכי מבוקש בציבור הדתי". עוד שמחות במשפחה - מורשה ילדה את לביא - אח לבניה אורי ומוריה ילדה את רות, עוד אחיינים חדשים שאתה לא מכיר.

דובי אחיך הקטן התגייס איך לא לגולני. אוי כמה היית חסר בבקו"ם ללוות אותו האח הגדול המנוסה...עם העצות הטובות שנתת לו תמיד. בניה, יש לי עוד המון לספר אבל לא אטריח את הציבור וגם לאבא זה מספיק ליום אחד, אנא ממך תתפלל ותפעיל את כל הכח של בניה על עם ישראל, על החיילים, הפצועים, השבויים ובניהם גלעד שליט וכמובן על אבא שלנו.

ובעזרת ה' שנזכה כמו שקראנו זאת בשבת בהפטרה "כי נחם ה' ציון נחם כל חורבותיה. וישם מדברה כעדן וערבתה כגן ה'. ששון ושמחה ימצא בה תודה וכל זמרה" מתגעגעת עד כאב גאה בך אמא

בניה, עברו 3 שנים מרגע הבשורה המרה ולמעשה מעולם לא נפרדנו, בעוד אתה שוכב בשדה ערום ועריה אני מתבוססת בדם הלידה. מוצאי שבת השעה 4 לפנות בוקר, אני בשבוע 42 לאחר ביקור לילי בבי"ח במיון יולדות, בציפייה גדולה להולדת בכורנו לאחר מעל לשלוש שנות נישואין, ציפייה המהולה במתח, עצב ודאגה לנוכח המלחמה בצפון.

החלטנו לישון אצל אבא ואמא להקל על המתח והדאגה ואז טלפון, דפיקה , זעקה, יותר מזה לא היה צריך לומר דבר... יחד עם הכאב הנורא העולה ושולח חיצים מפלחים, פוצעים וחותכים, הבטן מתחילה להתהפך והאחיין שלך החליט שדווקא כעת הוא רוצה להופיע את נשמתו בעולם.

במוצ"ש לפנות בוקר ברכנו "דיין האמת" וביום ראשון לפנות בוקר ברכנו "הטוב והמטיב"- "חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה". הצעקות של אמא מהבוקר התערבבו עם זעקת האמהות החדשה בלילה,ואז הבנתי שזו זעקה היכולה לבוא רק מגרונה של אם הנושאת במשך תשעה חודשים חיים ברחמה וברגע אחד זוכה לראות בהופעת הנשמה.

דמים בדמים נגעו, דמך,דם קורבן הציבור שהעלנו התערבב עם דם הלידה. אומר המדרש בב' דמים ניצולו ישראל ממצרים, בדם פסח ובדם המילה שנאמר " ואומר לך בדמייך חיי, ואומר לך בדמייך חיי" ריבונו של עולם עבר בפרשיות לידת האומה במצרים וראה את האומה מתבוססת בדם המילה- היא הברית האישית שנכרתה בין הקב"ה לבין עם ישראל ובדם הפסח - הקורבן הלאומי וכריתת הברית ההופכת את היחידים לאומה.

בעוד כולם מנסים לעכל את האובדן אני לומדת להכיר את היצור הקטן לומדת איך להעניק חיים. אני מתפעלת מהפיכת בניה אורי משקיק ברחם ליצור חי, מתינוק לפעוט ועולל ורואה איך הוא לומד כ"כ הרבה דברים חדשים, איזה כברת דרך מופלאה הוא עבר בשנה וחושבת לעצמי וואו כמה אתה היית מספיק לו היית אתנו.

לא אחת התגנבה בתוכי המחשבה כאילו עשית עסקת חליפין עם רבש"ע למעני, הרבה ניסתי לדמיין איך היה מפגש הנשמות שלכם בשעות המעטות שביליתם יחד למעלה. אני זוכרת שספרתי לך על ההיריון, שכבת על הספה בסלון, הרמת את הראש מהעיתון ואמרת כן כבר אמרו לי ניסתי להשיג אותך השבוע כמה פעמים, לכאורה באדישות אבל אני ידעתי כמה דאגת לנו וכמה שמחת בשבילנו.

בניה אני יודעת וברור לי שאתה לא מקפיד עלי שלא ליוויתי אותך למנוחת עולמים ונכחתי לא נכחתי בשבעה, נהיר לי שאתה שמח ומאושר מהופעת החיים לה זכינו. רק היום אחרי הולדת לביא שלנו שזכינו להופיע שוב חיים בעולם, אני מרגישה שאני מתחילה לסגור מעגל ויכולה להחזיק ולהכיל גם את האמהות וגם את האובדן.

בשלוש שנים האחרונות, בזכותך, אני יודעת שיש מי שלוקח את התפילות שלי ושם אותם הישר לפני כסא הכבוד. ואני תפילה שהקב"ה יזכה אותנו לגדל את בניה אורי, לביא ובע"ה הבאים אחריהם, לאור תכונות הנפש הנדירות שלך שילוב של אמת ואמונה, עז וענוה, חסד וגבורה, אהבת הבורא, האדם והאדמה.

בשיחת הטלפון האחרונה שלנו אחרי שחזרת מטורקיה ולפני שיצאת למלחמה היית אופטימי ובעננים לא נתת לנו סיבה לדאגה.כשהתחילו דיווחים מבפנים הגיעה גם הדאגה, הרי רבש"ע אוהב לקחת אליו את הטובים ביותר, לכן זה לא הפתיע שנבחרת בליקוט השושנים. לא אחת אני מתקנא בבניה אורי על התמימות בה הוא מקבל את הדין, אחרי שסבתא פלה נפטרה הוא הסביר לי בתמימות של ילד בן שלוש שדוד בניה למעלה, והוא לא יכול לרדת כי הוא צריך לשמור על סבתא פלה.

בהשבעה של דובי הוא ברח ורץ בין החיילים שאלתי אותו לאן והוא הסביר שהוא מחפש את דוד בניה. היום, ברגישות ובתובנה המופלאה שלו הוא הסביר לי שהוא עצוב כי דוד בניה לא איתנו. בניה, "צדיקים במיתתם קרויים חיים" ואתה ממשיך לחיות בינינו, אני מרגישה שאתה איתנו ובתוכנו בשמחה וגם בעצב.

בשבעה של סבתא פלה אתה ממש נכחת, עומד ומתבדח ביחד איתה, כך להבדיל גם ביומולדת 80 של סבתא מרים שתחיה, בחתונות האחים, בלידות האחיינים, ובשבועיים האחרונים ליד מיטתו של אבא,לפעמים אני ממש רואה אותך עומד ושומעת את דבריך- מילים בסלע, ואת ההדים שהם יוצרים אצל הסובבים אותך.

תמיד הסברת לי שאתה לא כמו הבנות שכל אחת נחשבת לחברה הכי טובה, לך יש מעט חברי אמת וכל השאר רק מכרים. בניה, באבחנה זו טעית. אחרי מותך למדנו בכמה אנשים נגעת עמוק בחייך ובעוד רבים גם אחרי לכתך. ביומנך במסע לפולין כתבת " המוות הזה הוליד חיים. והחיים האלה הם אני, אתה, הם, אנחנו".

אני מרגישה שהחיים האלו זה מה שצמח בנו אחרי לכתך, זה הבתים החדשים שהקימו אחינו , זה האחיינים החדשים, זה הכח להמשיך לחיות, לפעול, ליצור ולבנות- כח בניה. בעומדך מול מחנות ההשמדה בפולין זכית להבין את דברי הנביא יחזקאל, מה שאני הבנתי אולי רק לאחר מותך, שדם קורבנות האומה וחבלי הלידה, זה אכן אותו הדם שמצמיח חיים ומוביל אותנו בע"ה לגאולה שלמה- "ואעבור עלייך ואראך מתבוססת בדמייך, ואומר לך בדמייך חיי ואומר לך בדמייך חיי" .

(ברקע השיר "כמו רקפות בין הסלעים" של אריאל הורוביץ) כן בניה, "כמו רקפות בין הסלעים הפנים היפות של הארץ מתחבאים. וכשהיא לפתע צריכה שמשהו ישכב בבוץ בתוך שוחה לא תאמין איך הם מופיעים כמו רקפות בין הסלעים". השיר הזה נכתב ע"י אריאל הורוביץ הבן של נעמי שמר שעל שיריה בניה שלי גדלת ואהבת והעברת גם לחייליך.

בקליפ של השיר שמסתובב ביוטיוב – באינטרנט - מופיע עם התמונה היפה שלך ושל דרור וינברג – כן אלו התמונות שבחרו לשים מאחורי הפנים היפות של הארץ הזאת – ככה בתאים, פנים יפות תרתי משמע.... התקשרתי כמובן לאריאל הורוביץ – הבן של, ואמרתי לו שאני גאה להיות האמא של.

הוא התרגש לא פחות ממני ואמר לי שלכבוד גדול הוא לו שהתמונה דוקא שלך מלווה את השיר – כי אלה הפנים היפות של הארץ, בחורים כמוך. אמרתי לו שאני מסכימה וגם השם שבחר לשיר – רקפות – כל כך מתאים לאופי שלך גם יפה וגם ענווה מקופלת אבל קופה כשצריך – כשקוראים לה היא באה זה אתה.

אמרתי לו שאשמיע לך לכבודך את השיר ביום הזכרון בבית הקברות, אז כשדיברתי איתו לפני כמה שבועות, לא ידעתי שממש ברגעים אלה הצטרפו אליך עוד שש פנים יפות חדשות של הארץ הזאת – טייסים ואנשי צוות אנשים אחד אחד שהיו בשליחות של המדינה באימונים לקראת יום פקודה וניספו בין שמים וארץ...כמה כואב, ליבי ליבי עם המשפחות.

מאז היוודע האסון, אני חושבת על המשפחות היקרות הללו שיוצאות עכשיו למסע ארוך מיגע כואב מסע שלא נגמר, מסע שאולי הזמן מלמד אותך איך להמשיך לחיות עם המשא הכבד הזה שאתה סוחב אותו איתך כל הזמן לכל מקום ומנסה להמשיך...לפעמים מצליח יותר ולפעמים מצליח פחות – נשלח מכאן תנחומים למשפחות וודאי עוד נגיע אליהן לנחם.

בניה, אני בטוחה שאתה שידעת להכניס אורחים לקבל כל אדם בסבר פנים יפות – תדאג להם שם למעלה תעזור להם כשתוכל בתור "ותיק" יעני. כן בניה, חסד עשה עימי הקב"ה שבארבע השנים שחלפו אני כל הזמן זוכרת את הפנים היפות שלך, מחייכות אליי כל הזמן ואומרות לי "אמא שלי אני אוהב אותך, מצטער שאני מכאיב לך כל כך, אבל כך חינכתם אותנו לתת הכל וזה מה שעשיתי – התנדבתי למלחמה כדי שאת ואבא האחים והאחיות שלי כל המשפחה ועם ישראל יוכלו להמשיך לחיות בארץ האהובה שלנו כי מי כמוך אמא, את ידעת שבשביל לחיות פה בארץ שלנו צריך לדעת גם למות בשבילה ולא רק כמו שהחבר'ה אומרים "למות עליה".

תהיי גאה אמא שלי זכיתי שאני נהרגתי על אדמת ארץ ישראל הקדושה ולא בארץ זרה". בניה שלי, כל הזמן זה מנחם ונותן כוח – "כוח בניה", בדיוק עכשיו אנחנו קוראים בתורה בשבת את הפטרת "נחמו נחמו עמי" – אבל בניה שלי הכאב לא מפסיק "כאבי געגועים" – שמעת על זה?

וזה כואב, חותך, דוקר אין מילים לבטא...וזה לא מפסיק רק מתגבר עם הזמן – הגעגועים – אני מרגישה לא כעס, לא עצב, לא תסכול או אשמה חס וחלילה – בשום אופן לא – אבל געגועים כן וזה כואב ואין תרופה ואין שליטה... יש לי מריבות כל הזמן בין השכל ובין הלב, הרגש וככל שהזמן עובר – לצערי השכל מתחיל להשתלט על הלב וזה מפחיד...השכל אומר לך "תכניסי לך לראש כבר – הוא לא יחזור, לא תראי אותו יותר, ל תחבקי אותו, לא תכבסי לו את המדים, לא תבשלי לו מה שאהב", לא ולא ולא...ואני בוכה ולא מוכנה להשלים...אוי כמה כואב...אבל השינוי הוא שאני בוכה בוכה בלב...לא כמו בשנה ראשונה, שניה שהורדתי כנחל דמעה יומם ולילה בלי הפסק...עכשיו אני בלי דמעות עיני יבשו ואני בוכה בפנים – דימום פנימי – שמעת על זה?

אין סופי כזה שמכאיב בפנים, אולי יותר גרוע שהדמעות יבשות כי זה יותר כואב....ואתה למעלה אומר לי אמא שלי "מנעי קולך מבכי ועינייך מדמעה כי יש שכר לפעולתך..." באמת בניה שלי שאני משתדלת מתאמצת מגייסת את כל הכמויות ומתפללת כל בוקר מחדש לקב"ה שיתן לי כוח להמשיך, אבל לפעמים אני אומרת אולי מספיק די, ניסית אותנו עכשיו תחזור...אבל אתה לא חוזר...

בניה שלי עוד "שריטה" יש לאמא – בית קברות. קשה לי לבוא לבית הקברות – פעמיים בשנה גם זה יותר מדי...אבל אין ברירה...חשבתי לעצמי למה כל כך קשה לי המקום הזה והבנתי שכאן בבית הקברות אתה פשוט מת, ממש מת, יש כאן מצבה – קבר, אבן קרה, שכתוב עליה שחור על-גבי לבן, רס"ן בניה ריין שנהרג במלחמה ולי זה עושה רע, זה מין מראה שמשתקפת מולך ואומרת לך את האמת.

אולי זה מה שכתבת ביומנך במסע לפולין ש"המוות מלווה בכל" – זה הבית קברות, אבל אתה המשכת לכתוב ש"המוות הזה הוליד חיים". זה בדיוק הנקודה – שאתה בכל מקום חי, כל כך חי ממשיך...ודבריך נשמעים בכל כך הרבה מקומות – אין לך מושג כמה – פתאום הבנתי מה זה שכתוב בגמרא במסכת ברכות "צדיקים במיתתן קרויים חיים" – אין לך מושג כמה אתה חי בכל הארץ – אני לא אוהבת את המילה "מורשת" כי הפכו אותה בארץ למשהו זול מידי – כל דבר מורשת, אבל הדברים שכתבת ביומנך השאירו רושם עז והשפעה עמוקה ולכן הדפסנו את הספר ואני מבקשת את סליחתך שוב, אבל זה לא כדי להאדיר את שמך אלא כדי להעביר את הערכים שחונכת וחינכת את פיקודיך ושאתה וגם אני חושבים שצריך להעביר הלאה לדור הבא.

אני מסתובבת בכל הארץ בשיחות בכל מיני פורומים ו"בזכותך" במרכאות, מגיעה למקומות שלא חלמתי שאגיע – מנהלל דרך לוחמי הגטאות בתי ספר בערים ובקבוצים ועוד. למשל הייתי לא מזמן ב"גבעת חביבה" – מודה פעם ראשונה, המנהלת ביקשה שאכנס להשתלמות מדריכי פולין שבמקרה היתה באותו יום.

היא הציגה אותי בתור אמא של רס"ן בניה שכתב יומן מסע לפולין – מסתבר שהרוב שם שמעו עליך ולכן היית צריך לראות פתאום כולם קמו על רגליהם כשעליתי לבמה ומחאו כפיים, אני שכל כך הרגשתי אותך שם – כמו הרבה פעמים, וידעתי שזה לכבודך – הסתובבתי לראות איפה אתה מרוב שכל כך נכחת שם...וכן זה קורה לי כל הזמן – אתה נמצא שם כל כך חזק דרך הדברים החזקים והחשובים שלמזלי כתבת ולכן הוצאנו את היומן להעביר את המסרים הלאה...אני כבר רגילה לקבל מדי פעם טלפון מאושוויץ "חגית תקשיבי מקריאים כרגע קטע מיומן בניה" או טלפון מטרבלינקה – "חגית תקשיבי לשיר קחי אותי איתך לזכרו של בניה" וכו'.

בסיום כל שיחה אני מבקשת מהתלמידים, חיילים שכל אחד ייקח ערך אחד או מידה אחת של אמת, ענווה ועוד דוגמאות שאני נותנת בשיחה ויחליט שהוא משתפר בהן בשנה הקרובה וזה שכרנו. בניה שלי, יום שישי היום ולא נעכב את האנשים, רק רציתי שתדע שאני מתגעגעת לימי השישי שלך – הרי זה היום שלך – היום שהיית מגיע הביתה אחרי שבועיים-שלושה, אני מתגעגעת איך היית מגיע ישר למטבח כמו רוח סערה, ניחוחות השבת מיד התערבבו עם ניחוחות ריח הטנק – הגריז עם ריח הזיעה – שלא התרחצת כמה ימים, ואתה ישר זורק את התרמיל על הרצפה במטבח, נותן לי נשיקה – לא כי אהבת לנשק – אלא כי כיבדת אותי מאוד וידעת שלאמא זה חשוב, אח"כ נכנסת עם חצי גוף למקרר, בודק את האוכל, מכניס את הידיים לסירים – מדלג אל התנור – ובסוף מכריז – כמה התגעגעת לריח ולאוכל של הבית ואני כל פעם הייתי מעירה לך שתשטוף את הידיים ותיקח לך צלחת וכף ותשב לאכול נורמלי אבל זה לא עזר לי וזה תמיד חזר על עצמו...היום כשאני חושבת על זה כמה הייתי משלמת בשביל הידיים האלה עם שמן הטנקים שנכנסת לסיר וריח הטנקים שנכנס למטבח, מצידי שייכנס טנק שלך הביתה עם הריח הזיעה והגריז העיקר שתבוא...אוי כמה אני מתגעגעת גם לדברים שלא אהבתי...בדיוק אהבתי בניה שלי לא סיפרתי לך כלום מה שקורה בבית על אבא שברוך ה' הבריא, על אחיינים חדשים, תמונות של חברים שאיתנו הולכים כמו גדולים, הרבה ילדים חדשים שנולדו וקרויים על שמך אפילו הלילה היום עודד חברך באוסטרליה הביא את בנו בבריתו של אברהם אבינו ובברית נקרא בניה.

יום שישי היום ולא נאריך יותר, רק עוד דבר אחד רציתי לספר לך על גלעד שליט שלנו ודאי שמעת על הויכוח שמתנהל כאן בארץ – על המחיר שכולם מדברים עבור שחרורו – כולנו רוצים לראות אותו בבית, אבל כל ה"פסטיבל" שעשו בצעדה האחרונה – לא אהבתי בלשון המעטה – לא יכולתי לשבת בבית ולהשאר אדישה.

כשמשפחת שליט הגיעה ללטרון, אני נסעתי לפגוש אותם דוקא שם בלטרון – כמה סמלי. חיבקתי את אביבה, הייתי איתה בכאבה ונתתי להם את היומן מסע שלך לפולין – שקראנו לו "קחי אותי איתך". אמרתי לאביבה שאני לוקחת אותך – את דבריך בארץ ומסתובבת עם המסרים שלך – זה מה שנשאר לי, אבל להם בעזרת ה' הם ייקחו את גלעד אליהם וביחד יצעדו בארץ וכשהוא יגיע שתקרא את היומן שלך ביחד איתו.

בינתיים אני מתפללת לקב"ה שייתן עצה טובה ונכונה לשריה ויועציה של מדינת ישראל ונזכה לראות את גלעד בחיק משפחתו בריא ושלם וכמו שכתבת ביומנך ש"הדרישות הן גדולות וכבירות ומי יתן ויהיה בי ובנו הכוח לעמוד בהם" – אז אנא התפלל לבורא עולם – הרי אתה קרוב אליו ותבקש רחמים על כולנו.

נוח בשלום בני הפנים היפות של הארץ הזאת

4 שנים חלפו מאותו מוצאי שבת קודש שהתבשרנו על נפילתך במלחמה. 4 שנים וכל פעם שאני נשאל כמה אחים אתם? אני מסתבך עם התשובה. 4 שנים שמשפחתנו גדלה והתרחבה. ובכל אירוע או שבת משפחתית תמיד אתה חסר. 4 שנים של געגועים וזיכרונות בניה תמיד היה בינינו 4 שנים , והשנה פער השנים הצטמצם, אתה תמיד תישאר בן 27.

ואני בעז"ה ממשיך הלאה. אבל בעבורי לעולם תישאר אחי הגדול. זה שהערצתי ולמדתי ממנו רבות. חז"ל הורונו שאל לנו לשקוע בעצב על המוות אלא מתוך המוות להמשיך את החיים וכפי שכתבת ביומן המסע לפולין "המוות הזה הוליד חיים" כבר אמרו חז"ל "צדיקים במיתתם נקראים חיים" תורתם של הצדיקים ומה שלמדנו ממעשיהם הם החיים שממשיכים איתנו כאן למטה.

השנה שמתי לב לראשונה שהדבר נלמד מבניהו בן יהוידע שעלו נאמר שהיה "בן איש חי רב פעלים מקבצאל", את חלק הפס' "בן איש חי" דרשו חז"ל שצדיקים במיתתם נקראים חיים, ומחלקו השני "רב פעלים מקבצאל" דרשו ,שריבה וקיבץ פעלים לתורה. (גמ' ברכות, ה') הרב קוק מבאר את המדרש שבניהו בן יהוידע היה איש של חיים - רב פעלים, שאצלו התורה היא תורת חיים, תורה שמופיעה ופועלת במציאות של העולם הזה ומאירה ויוצקת לה תוכן ומשמעות.

ואף את המר הופכת למתוק כפי שבניהו בו יהוידע חטף את חנית האויב המצרי שניסה לפגוע בו ובאותה חנית עצמה שכמעט ופגעה בו, פגע הוא במצרי.("הדור") כידוע שמו של אדם מבטא את מהותו, והדברים כל כך מתאימים לך. אדם שאצלו התורה היא תורת חיים. אדם שנפש בריאה בגוף בריא אצלו לא הייתה רק סיסמא ונושא לדיון אלא דרך חיים.

אדם שכ"כ אהב את החיים וידע לנצל כל המצאה וחידוש ודאג לדחוף לכך גם את האחרים. אדם שהתעניין בכל תחום בעמקות ובעניין . כפי שהיה ניכר בעבודות שהגשת שבהם היית משקיע רבות, ולא מעט פעמים היית דואג לשתף אותי במה שחקרת. העומק הזה התחיל כבר בגיל צעיר בעת שהיית יושב וקורא לא פחות מהאנציקלופדיה העברית.

ברגע שנכנסת לצבא קבע אמרת לי שעכשו את המשכורת תוכל לנצל למה שרצית לקנות. וביקשת ממני כבן ישיבה לדאוג לקנות לך כל ספר אמונה חדש ומעניין שיוצא לאור. במשכורת היית אף קונה לעצמך ולמשפחה את המתנות הכי שוות, לא לפני שבדקת שהם איכותיות ושימושיות. בתנ"ך שכה אהבת ללמוד נאמר: "מה ה' דורש ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלוקיך" (מיכה, ו').

ואכן כפי שנאמר בפס', האמת החסד והצניעות הם תכונות שבלטו בך. האמת בערה בך לא יכולת לסבול שקר וצביעות. בכל שיחה וויכוח שהיה לנו לא ויתרת על האמת שלך, ויחד עם זאת ידעת לכבד גם אמיתות אחרות. כשאמרתי דבר תורה בשולחן שבת, תמיד ידעתי שיש לפחות אחד שבאמת מקשיב ומתעניין ולבסוף גם יגיב.

חסד והתנדבות זרמו לך בדם, דאגת להביא הביתה חניכים מאיל"ן, ולדחוף בבוא הזמן אותנו האחים הקטנים אחריך. כשקנית רכב דאגת לשלם ביטוח צעיר שגם אנחנו הקטנים נוכל להשתמש. ובדרך חזרה מהאקדמיה היית יורד במחלפים לאסוף טרמפיסטים. אם אפשר אז למה לא אמרת.

צניעות וענווה היו כ"כ אופייניים לך. היית מתייחס בכבוד, בצניעות וסבלנות להורים ולסבתות . וכך גם כלפינו האחים, כאשר הייתי טירון אתה כבר היית מ"פ טירונים. מרחוק היית דואג, מעודד ומפרגן. נותן עצות, ובענווה מקשיב לי האח הקטן והטירון ומנסה להשוות וללמוד לפלוגה שלך.

בניה בשבילי תמיד ההיית האח הגדול והנערץ ותמיד תישאר בשבילי חי בתכונות האמת, החסד, הענווה והיחס לחיים שאפינו אותך והשארת כמורשת אחריך. לבסוף אני חייב לך התנצלות, אולי זה נראה לך שטותי אבל באמת שמאז הלוויה שלך אני מרגיש צורך להתנצל. כשהיינו קטנים והגיעה לחדר שלך ושל הראל מיטת קומתיים חדשה הלטנו לשחק מלחמת "כריות" ובטעות העפתי אותך לרצפה .

אתה סבלת נורא וחששו שקיבלת זעזוע מוח. אני ברחתי מהר מפחד. אז אני מתנצל על הכאב שהסבתי לך.אני חייב לציין שלאחרונה נודע לי שאף אחד מהמשפחה לא ידע איך זה קרה. לא סיפרת להורים ולאחים מי האשם, פשוט לקחת אחריות כאדם מבוגר. מסתבר שכבר מגיל קטן היית מנהיג.

בניה, אתה ממקומך שם למעלה בסמוך לכסא הכבוד תתפלל על משפחתך ועל כל משפחת השכול שהתרחבה בשבוע האחרון באסון המסוק ברומניה. וגם לנו כאן בחלקה בסמוך אליך יש את שילה ואסון המסוקים שלו. ואת גלעד מימינך, ואת יהודה שהכרת היטב וכיבדת משמאלך. אנא התפלל אל הקב"ה שלא ירחיב את זו השורה ויאמר לצרותינו וצרות עם ישראל די.

"ובילע המוות לנצח ומחה ה' דמעה מעל כל פנים" אוהב ומתגעגע אלישיב אחיך הקטן

הר הרצל-קרני שומרון, הר הרצל 5 שניות-קרני שומרון 5 שנים, הר הרצל-משה נפתלי קרני שומרון-בניה ריין, הר הרצל-אמא חדשה בוכה, קרני שומרון-אמא ותיקה בוכה בניה שלי, חמש שנים עברו כבר ואולי עברו רק – לא יודעת מה אני מרגישה, מבולבלת, פעם זה נראה לי לפני המון זמן ופעם זה נראה לי שאתמול כן רק אתמול דפקו בדלת...

חמש שנים והזמן עושה דברים – כן לטוב ולרע. לומדים איך לחיות עם הדבר הזה – עם הכאב הזה, עם האין הזה, בעצם עם האין-יש הזה, החלל הזה שמנסים כל הזמן למלא אותו ולראות את חצי הכוס המלאה ולנסות למלא את החצי הריקה. אני סוחבת את זה לכל מקום – אבל לפעמים זה יותר קל ולפעמים הכאב יותר כבד, אין כללים, יש ימים שזה כואב יותר ויש ימים שזה פחות אבל כואב.

בכלל למדתי שהשכול זה משהו אישי פרטי ושונה אצל כל אחד, אין קוד התנהגות ואין חוקים או גבולות, נדמה לי שאת הכאב הזה אשא איתי עד יום מותי אבל הבחירה שלי היא מה עושים עם זה. אני כל הזמן מחפשת את הדרכים והדברים שיעזרו לי להתמודד עם הכאב הנורא הזה, תאמין לי בניה שאני משתדלת – לפעמים מצליחה יותר ולפעמים פחות.

אחת מהדרכים שלמדתי שכנראה עוזרים לי, זה שיחות בצה"ל ובבתי-ספר תיכוניים לפני גיוס, להעביר את המורשת שלך, את הערכים שלך של הנתינה האין-סופית והמסירות נפש מתוך ענוה ואמיתות. אני מעבירה את השיחות האלה לא כדי להאדיר את שמך חס וחלילה כי זה בדיוק מה שאתה לא היית רוצה, אבל דרכך, דרך הדוגמאות שלך – יש לי "כרטיס כניסה" לכל מיני מקומות שבחיים לא דמיינתי שאגיע אליהם.

שילמתי כרטיס כניסה יקר, יקר מדי. כשיושבים שבעה, תמיד אומרים "המקום ינחם אתכם בתוך שאר אבלי ציון וירושלים ולא תוסיפו לדאבה עוד" – ברור שהמקום הכוונה לקדוש ברוך הוא, שרק הוא מנחם ונותן כוח להמשיך ונתפלל שימשיך לתת לנו כוחות. אבל כשלמדתי אחרי חמש שנים, שהמקום ינחם אתכם, הכוונה גם למקום שהבן אדם שהלך השאיר אחריו – הדברים שהוא עשה, אמר, כתב, פעל, החיילים שהוא חינך, הערכים שהעביר, הפצועים שהציל – אלו הדברים שנותנים לי כוח להמשיך, ואין לך מושג בניה כמה זה נכון לגביך – בכמה אנשים נגעת בחייך ובכמה אנשים אתה נוגע אחרי מותך, שנחשפו לאישיות המדהימה שלך ומנסים לקחת דברים ממך.

אין כמעט יום שעובר ולא אתקל במישהו שיגיד לי משהו שקשור בך, אין חודש שלא נקבל טלפונים על הורים שקראו לילדיהם בניה – כי רוצים שבנם יהיה כמוך והם כלל לא הכירו אותך. כמה חיילים אומרים לי "אנחנו נלך לשיריון בגלל בניה" או מפקדים שמתקשרים ואומרים לי אחרי שיחה שלי איתם "לקחנו מבניה וניסינו ליישם כמה מהדברים שסיפרת על בניה בתור מפקד" וכו'.

כמה שעושים ערבי מורשת לאורך, למשל שלשום אבא ואני היינו בערב כזה בבה"ד 12 שהוקדש לך ולמורשת שלך. בסוף הערב היה דיון בין המפקדים, האם תפקיד המפקד לחנך לערכים או רק להעביר מידע ואם כן – איך מחנכים לערכים כנו דמותו של בניה. היה תענוג של דיון והנאה לשמוע את המפקדים הללו – זה דור העתיד ברוך ה'.

חמש שנים והזמן לא מרפא את הגעגועים. אם יש משהו שהכי קשה לי זה הגעגועים, וזה רק הולך ונעשה יותר גרוע – כאבי הגעגוע, התקפי געגוע, דקירות בלב – שזה מגיע בלי הודעה מוקדמת. היום אני כבר יודעת שאני צריכה להתרחק מאנשים לבכות לעצמי עד שיעבור "גל הצונמי" הזה עד לפעם הבאה.

וזה קשה, אוי בניה כמה הייתי רוצה רק לדקה, לשניה, לחבק אותך ולנשק אותך להסניף אותך. הזמן מקהה את התמונה, הכל יותר דהוי, מטושטש, רחוק כמרחק נגיעה אוי כמה כואב. אגב נשיקות, זוכר את הפעם האחרונה שלנו, שנפרדנו כשלקחתי אותך למלחמה לבסיס בצופים – כן זאת היתה הפעם הראשונה והאחרונה כנראה שאתה נתת לי שתי נשיקות מצלצלות מבלי שביקשתי כלל ואני לא החזרתי לך.

בדרך כלל אני זאת המנשקת והפעם אתה נתת לי ומרוב הלך – שוק – לא החזרתי לך וזה חמש שנים שיושב לי על המצפון איך נפרדתי ממך בלי נשיקה – אני שקראת לי אמא פולניה-הונגריה שתמיד מנשקת. החלטתי שאחרי חמש שנים אני חוזרת לאותו מקום בו נפרדנו, הבסיס בצופים, כדי לסגור מעגל ובאמת כשהגעתי לשם היתה לי חוויה מדהימה.

הרגשתי אותך שם, היה לי מין חום בלב, ראיתי אותך שוב מנשק אותי, מנפנף לי לשלום ונפרד ממני לשלום כשגבך לא מופנה אליי. הלכת ברוורס כמו שאנחנו נפרדים מהכותל המערבי, כדי לתת כבוד עד הרגע האחרון. עכשיו ראיתי אותך שוב אחרי חמש שנים, שמעתי אותך אומר לי אמא תמשיכי בשליחות שלך בדרכך – כי "מה יחוש האדם ואין לו שליחות אמת בחייו".

"פעם קראתי את האדם מחפש משמעות – משפט אחד אני זוכר 'אם לאדם יש את המה יש לו את האיך'" כתבת לכרמית במכתבך, ועכשיו שמעתי שוב אותך. אז כן בניה, אני יודעת מה המה הזה – שהלכת להגן על ארצנו האהובה ואני גם משתדלת את האיך ואני יודעת שאתה גאה בי על כך וזה מה שנותן לי כוח להמשיך ולהעביר את האיך – תודה בניה.

יצאתי מהאוטו כשהגעתי לבסיס הצבאי בצופים והרגשתי אותך, הרגשתי שוב שאתה מנשק אותי והפעם אני מנשקת אותך בחזרה. סגרתי מעגל, כבר לא כועסת ולא מאשימה את עצמי שלא נישקתי אותך אז. עמדתי שם די הרבה זמן, ניגש אליי הש.ג. ושאל אותי אם אני מחפשת משהו. אמרתי לו שכבר לא, ואז שאל אותי אם אפשר לעזור לי במשהו – עניתי לו שהוא כבר עוזר לי.

שאל "במה הרי לא עשיתי כלום"? אמרתי לו בעצם זה שאתה משרת בצבא ההגנה לישראל ומגן עליי ועל כולנו. הבחור לא הבין אותי, בוודאי חשב איזו אישה מוזרה אומרת לו תודה על זה שמשרת את המדינה. ואולי אפילו נזכר בשיר של נעמי שמר על האיש המוזר שהסתובב בואדיות ובהרים ומלמל "ארץ ישראל לעם ישראל" ואני בן שלי, אולי מוזרה – אומרת אנשי ישראל לעם ישראל – ואנחנו משפחת ריין, אפילו שילמנו על זה ועוד איך שילמנו, אבל כן זה המחיר שמשלמים כדי לחיות כאן במדינה שלנו.

בשעה זו קוברים עוד חיילים ועוד אזרחים ששילמו בדמם כדי שאנחנו נחיה פה, אנחנו ממשיכים להגן ולשלם בשביל לחיות כאן במדינה שלנו צריך לדעת גם למות עבורה. נשלח מפה תנחומים למשפחות החדשות שהצטרפו לצערי למשפחת השכול – ליבי ליבי איתם. אגב, זאת המשפחה היחידה שאף אחד לא רוצה להיות בה.

ברגעים אלו ממש מצטרף אליך משה נפתלי מעפרה אתה ודאי תדאג לו למעלה. נשלח מפה החלמה מהירה לפצועים ושכל החיילים יחזרו בשלום. אגב, הרבה מהמפקדים שלך שרצו לבוא לכבד אותך היום התקשרו במשך הלילה והבוקר ואמרו שמבקשים לחזק אותנו מהדרום. אמרתי להם שאנחנו מבקשים מכאן לחזק את ידיהם ושולחים להם חיבוק ואהבה ושהקדוש ברוך הוא ישמור עליהם ויצליח דרכם.

באמת זו הזדמנות לומר תודה לחבריך היקרים ולחבר'ה מהצבא מהטוראי ועד הרב אלוף שבמשך חמש שנים ממשיכים לחבק אותנו. שלשום התקשר בני גנץ הרמטכ"ל החדש – אמרתי לו שכל הטלפונים של הצבא לא מובנים לנו מאליהם וזה הדברים שלא לוקחים את הכאב אבל נותנים לנו כוח להתמודד עם הכאב ועל כך אני מודה.

בניה שלי, אמור לקדוש ברוך הוא שאמא שלך מתה מגעגועים...אנא התפלל עבור כל עם ישראל שהקדוש ברוך הוא יזכור, כן יזכור, את כל עם ישראל. בניה שלי, כל הזמן זה מנחם ונותן כוח – "כוח בניה", בדיוק עכשיו אנחנו קוראים בתורה בשבת את הפטרת "נחמו נחמו עמי" – אבל בניה שלי הכאב לא מפסיק "כאבי געגועים" – שמעת על זה?

וזה כואב, חותך, דוקר אין מילים לבטא...וזה לא מפסיק רק מתגבר עם הזמן – הגעגועים – אני מרגישה לא כעס, לא עצב, לא תסכול או אשמה חס וחלילה – בשום אופן לא – אבל געגועים כן וזה כואב ואין תרופה ואין שליטה... יש לי מריבות כל הזמן בין השכל ובין הלב, הרגש וככל שהזמן עובר – לצערי השכל מתחיל להשתלט על הלב וזה מפחיד...השכל אומר לך "תכניסי לך לראש כבר – הוא לא יחזור, לא תראי אותו יותר, ל תחבקי אותו, לא תכבסי לו את המדים, לא תבשלי לו מה שאהב", לא ולא ולא...ואני בוכה ולא מוכנה להשלים...אוי כמה כואב...אבל השינוי הוא שאני בוכה בוכה בלב...לא כמו בשנה ראשונה, שניה שהורדתי כנחל דמעה יומם ולילה בלי הפסק...עכשיו אני בלי דמעות עיני יבשו ואני בוכה בפנים – דימום פנימי – שמעת על זה?

אין סופי כזה שמכאיב בפנים, אולי יותר גרוע שהדמעות יבשות כי זה יותר כואב....ואתה למעלה אומר לי אמא שלי "מנעי קולך מבכי ועינייך מדמעה כי יש שכר לפעולתך..." באמת בניה שלי שאני משתדלת מתאמצת מגייסת את כל הכמויות ומתפללת כל בוקר מחדש לקב"ה שיתן לי כוח להמשיך, אבל לפעמים אני אומרת אולי מספיק די, ניסית אותנו עכשיו תחזור...אבל אתה לא חוזר...

בניה שלי עוד "שריטה" יש לאמא – בית קברות. קשה לי לבוא לבית הקברות – פעמיים בשנה גם זה יותר מדי...אבל אין ברירה...חשבתי לעצמי למה כל כך קשה לי המקום הזה והבנתי שכאן בבית הקברות אתה פשוט מת, ממש מת, יש כאן מצבה – קבר, אבן קרה, שכתוב עליה שחור על-גבי לבן, רס"ן בניה ריין שנהרג במלחמה ולי זה עושה רע, זה מין מראה שמשתקפת מולך ואומרת לך את האמת.

אולי זה מה שכתבת ביומנך במסע לפולין ש"המוות מלווה בכל" – זה הבית קברות, אבל אתה המשכת לכתוב ש"המוות הזה הוליד חיים". זה בדיוק הנקודה – שאתה בכל מקום חי, כל כך חי ממשיך...ודבריך נשמעים בכל כך הרבה מקומות – אין לך מושג כמה – פתאום הבנתי מה זה שכתוב בגמרא במסכת ברכות "צדיקים במיתתן קרויים חיים" – אין לך מושג כמה אתה חי בכל הארץ – אני לא אוהבת את המילה "מורשת" כי הפכו אותה בארץ למשהו זול מידי – כל דבר מורשת, אבל הדברים שכתבת ביומנך השאירו רושם עז והשפעה עמוקה ולכן הדפסנו את הספר ואני מבקשת את סליחתך שוב, אבל זה לא כדי להאדיר את שמך אלא כדי להעביר את הערכים שחונכת וחינכת את פיקודיך ושאתה וגם אני חושבים שצריך להעביר הלאה לדור הבא.

אני מסתובבת בכל הארץ בשיחות בכל מיני פורומים ו"בזכותך" במרכאות, מגיעה למקומות שלא חלמתי שאגיע – מנהלל דרך לוחמי הגטאות בתי ספר בערים ובקבוצים ועוד. למשל הייתי לא מזמן ב"גבעת חביבה" – מודה פעם ראשונה, המנהלת ביקשה שאכנס להשתלמות מדריכי פולין שבמקרה היתה באותו יום.

היא הציגה אותי בתור אמא של רס"ן בניה שכתב יומן מסע לפולין – מסתבר שהרוב שם שמעו עליך ולכן היית צריך לראות פתאום כולם קמו על רגליהם כשעליתי לבמה ומחאו כפיים, אני שכל כך הרגשתי אותך שם – כמו הרבה פעמים, וידעתי שזה לכבודך – הסתובבתי לראות איפה אתה מרוב שכל כך נכחת שם...וכן זה קורה לי כל הזמן – אתה נמצא שם כל כך חזק דרך הדברים החזקים והחשובים שלמזלי כתבת ולכן הוצאנו את היומן להעביר את המסרים הלאה...אני כבר רגילה לקבל מדי פעם טלפון מאושוויץ "חגית תקשיבי מקריאים כרגע קטע מיומן בניה" או טלפון מטרבלינקה – "חגית תקשיבי לשיר קחי אותי איתך לזכרו של בניה" וכו'.

בסיום כל שיחה אני מבקשת מהתלמידים, חיילים שכל אחד ייקח ערך אחד או מידה אחת של אמת, ענווה ועוד דוגמאות שאני נותנת בשיחה ויחליט שהוא משתפר בהן בשנה הקרובה וזה שכרנו. בניה שלי, יום שישי היום ולא נעכב את האנשים, רק רציתי שתדע שאני מתגעגעת לימי השישי שלך – הרי זה היום שלך – היום שהיית מגיע הביתה אחרי שבועיים-שלושה, אני מתגעגעת איך היית מגיע ישר למטבח כמו רוח סערה, ניחוחות השבת מיד התערבבו עם ניחוחות ריח הטנק – הגריז עם ריח הזיעה – שלא התרחצת כמה ימים, ואתה ישר זורק את התרמיל על הרצפה במטבח, נותן לי נשיקה – לא כי אהבת לנשק – אלא כי כיבדת אותי מאוד וידעת שלאמא זה חשוב, אח"כ נכנסת עם חצי גוף למקרר, בודק את האוכל, מכניס את הידיים לסירים – מדלג אל התנור – ובסוף מכריז – כמה התגעגעת לריח ולאוכל של הבית ואני כל פעם הייתי מעירה לך שתשטוף את הידיים ותיקח לך צלחת וכף ותשב לאכול נורמלי אבל זה לא עזר לי וזה תמיד חזר על עצמו...היום כשאני חושבת על זה כמה הייתי משלמת בשביל הידיים האלה עם שמן הטנקים שנכנסת לסיר וריח הטנקים שנכנס למטבח, מצידי שייכנס טנק שלך הביתה עם הריח הזיעה והגריז העיקר שתבוא...אוי כמה אני מתגעגעת גם לדברים שלא אהבתי...בדיוק אהבתי בניה שלי לא סיפרתי לך כלום מה שקורה בבית על אבא שברוך ה' הבריא, על אחיינים חדשים, תמונות של חברים שאיתנו הולכים כמו גדולים, הרבה ילדים חדשים שנולדו וקרויים על שמך אפילו הלילה היום עודד חברך באוסטרליה הביא את בנו בבריתו של אברהם אבינו ובברית נקרא בניה.

יום שישי היום ולא נאריך יותר, רק עוד דבר אחד רציתי לספר לך על גלעד שליט שלנו ודאי שמעת על הויכוח שמתנהל כאן בארץ – על המחיר שכולם מדברים עבור שחרורו – כולנו רוצים לראות אותו בבית, אבל כל ה"פסטיבל" שעשו בצעדה האחרונה – לא אהבתי בלשון המעטה – לא יכולתי לשבת בבית ולהשאר אדישה.

כשמשפחת שליט הגיעה ללטרון, אני נסעתי לפגוש אותם דוקא שם בלטרון – כמה סמלי. חיבקתי את אביבה, הייתי איתה בכאבה ונתתי להם את היומן מסע שלך לפולין – שקראנו לו "קחי אותי איתך". אמרתי לאביבה שאני לוקחת אותך – את דבריך בארץ ומסתובבת עם המסרים שלך – זה מה שנשאר לי, אבל להם בעזרת ה' הם ייקחו את גלעד אליהם וביחד יצעדו בארץ וכשהוא יגיע שתקרא את היומן שלך ביחד איתו.

בינתיים אני מתפללת לקב"ה שייתן עצה טובה ונכונה לשריה ויועציה של מדינת ישראל ונזכה לראות את גלעד בחיק משפחתו בריא ושלם וכמו שכתבת ביומנך ש"הדרישות הן גדולות וכבירות ומי יתן ויהיה בי ובנו הכוח לעמוד בהם" – אז אנא התפלל לבורא עולם – הרי אתה קרוב אליו ותבקש רחמים על כולנו.

נוח בשלום בני הפנים היפות של הארץ הזאת

"אולי אחרי הכל תגיע לשמים, אולי אחרי הכל תשמח מהחיים"... כן בניה שלי, הגעת לשמים לפני שש שנים ואנחנו כאן ממשיכים ומשתדלים לשמוח מהחיים. עומדת אני כאן שוב בכאב ובדמעות ובגעגועים. דווקא ביום הזה אמרו חז"ל שהנשמה יורדת – אז כן אני מרגישה אותך כל כך ולכן יותר קשה לי ביום הזה.

בכלל שמברכים את חודש אב אני כבר במקום אחר... נכון שהחודש הזה מתחיל אצלנו מהיום הראשון למלחמה ט"ז תמוז – אני קוראת לזה "החודש הזה לכם..." אבא ואני מתרוצצים בחודש הזה בין אזכרה לאזכרה של חיילים שלך וחברים שלך שנהרגו במלחמה. היינו רוצים להגיע לגולם אבל אי אפשר.

גם כך זה מספיק קשה ומשאיר שריטות. שש שנים וכל שנה נוספות לי תובנות חדשות. כתוב ש"מצווה על המת שישתכח מהלב". האמת היא שבהתחלה לא הבנתי ואפילו כעסתי – איך אפשר לבקש דבר כזה שנשכח אותך. אז קודם כל לשכוח – אף פעם לא נשכח, אבל עם הזמן הבנתי שהקב"ה עושה איתי חסד ועוזר לי שהכאב לא ישתלט על הלב שלי כל הזמן שלא תהיה נוכחות של הכאב כל הזמן.

הלב והשכל מתחילים להתיידד ולהבין אחד את השני ואולי לזה התכוונו. היום אני יודעת לדחות בכי כשבא לי לבכות, אני יודעת להתגבר, לחכות או שאני בוכה בלב פנימה ללא דמעות, כדי שלא ישמעו או שלא אפריע לאחרים – אבל תאמין לי שזה עוד יותר כואב. למדתי שבכי זה מספוא שצריך לשחרר מין רעל ואח"כ טוב לך, אז אני מוצאת כל מיני פטנטים איך להתגבר וככל שהשנים עוברות אני יודעת איך לשלוט במצב, לחיות עם הכאב ויחד איתו להמשיך, לתת לו את המקום והזמן הנכון בלי שיפריע לאחרים אבל גם בלי לזלזל בו.

הייתי לפני כמה שבועות לנחם אצל אמא של חייל מגולני שנהרג בעזה, כמובן שבכינו ביחד אחת בזרועות השניה, ואחרי כמה דקות שנרגענו האמא שאלה אותי "עד מתי זה כואב"? אמרתי לה "חמודהל'ה, זה כואב עד 120 אבל לומדים לחיות עם זה לסחוב את זה על הלב, הגב, הכתפיים איפה שאת רוצה, ולהמשיך לצעוד".

פתאום אחרי שש שנים אני מבינה מה זה "אין דבר יותר שלם מלב שבור". מצד אחד הלב שבור אבל הוא לב שלם להיות שלם עם עצמך, כן אני שלמה וגאה עם מה שעשית בחודש האחרון במלחמה שהצלת חיים של חיילים ונלחמת בעוז ובנחישות כדי שיהיה שקט בצפון. לפחות כבר שש שנים שקט שם ב"ה וזה לא דבר של מה בכך.

אגב, הרבה אנשים אמרו לי שהם לא יגיעו לאזכרה כי הם בחופשה בצפון. אמרתי להם "סעו תהנו ורק תזכרו בזכות מי אתם יכולים לטייל בשקט ולהנות מהגליל היפה כל כך והפורח". אפילו ברגע זה ממש חברים מקיימים אזכרה במצפה בניה בצפון. הזמן מבחינתי מאבד משהו מאז לכתך.

יש דברים שנראים לי כמו לפני 100 שנה, למשל שקברנו אותך כאן באבן הקרה בזאת ומצד שני, יש דברים שנראים כמו אתמול, למשל שיצאת למלחמה שנפרדנו, היית כל כך גאה ושמח לצאת למלחמה. כן, זה מה שחינכנו אותך ואת אחיך. אנחנו לא חיים כאן בשביל עצמנו אלא בשביל עם ישראל וכל אחד תורם כמה שיותר ואתה תרמת – ועוד איך תרמת.

היום כששומעים בציבור כל מיני קריאות "אנחנו לא פראיירים" – שוויון בנטל – אני מתפוצצת ומתעצבנת. אתה חס וחלילה לא פראייר – אתה עשית מה שמצופה מכל יהודי בארץ הזאת לעשות. אם להיות אמא לחמישה בנים ששרתו בצבא ההגנה לישראל זה פראייר – אז אני פראיירית גאה!

אם לגייס בן לצבא ההגנה לישראל כשקמים מהשבעה על אחיו שנהרג במלחמה זה פראייר – אז אני פראיירית גאה! אם לשלוח בן למלחמה אחרי שאחיו לא חזר ממשלחה קודמת זה פראייר – אז אני פראיירית גאה! אם להיות אמא לבת שנשואה לקצין קרבי בגולני – שכרגע ממש נמצא בעזה ולכן לא הגיע לאזכרה – אם זה להיות פראייר - אז אני פראיירית גאה!

ומה זה "שוויון בנטל"? זאת זכות לשרת המדינה, חובה שהיא זכות. ברוך ה' יש לנו על מה להגן ושיש עם מה להגן ויש עבור מי להגן. אשרי שזכינו להגיע לארץ, למדינה, לצבא שלנו, ואתה זכית להגן עלינו ועכשיו אתה כבר לא איתנו – רק בלבבנו. בניה שלי, יש עוד הרבה לספר אבל לא אלאה את הציבור ואותך.

דבר אחרון להיום – בעזרת ה' בימים אלו אמורים לעלות טרקטורים לשכונה חדשה שתיקרא על שמך – שכונת נופי בניה – בין הבית שנולדת לבית שנקברת, ממש ממש כאן. נדמה לי שזאת התשובה הכי הכי חזקה שאנחנו ממשיכים לחיות ולבנות – הרי לשם מה הלכת למלחמה, שנמשיך לחיות בארץ הזאת אז אנחנו ממשיכים!

"אולי אחרי הכל נשמח מהחיים" אוהבת ומתגעגעת עד כאב, אמא שכב בני בשלום, אמא מכסה אותך באהבה וגעגועים.

בניה, אחיין יקר שלנו. לפני כשבוע פנתה אלי אמך, חגית, וביקשה שאשא דברים לזכרך. אתה יודע שקשה לסרב לבקשותיה. ניסיתי – אך, כצפוי, ללא הצלחה. האמת, אינני יודע מהיכן להתחיל. אני חש שהיה ביננו קשר לא שיגרתי בין דוד לאחיין, קשר שקשה לתארו במילים. דבר אחד אומר לך אחיין יקר: חודשים לפני שעמדת בראש "כח בניה", חשתי אני מהו "כח בניה".

באותן שיחות קצרות שניהלנו בשנה האחרונה לחייך שלך, חשתי בכח העצום הטמון בך, כח מיוחד אותו שואבים מדברים קצרים היוצאים מפיך ומחדרי לבך הטהור. כח– ללא טנקים, ללא לוחמים – רק מילים . עבורי – אותו "כח בניה" לא נדם ולא ידום לעולם. היום, יודע אני שהייתה זו צוואתך לחיים.

דברים ברורים, דברים חזקים, בקיצור "כח בניה". אתקשה לשכוח עוד שנים רבות, כרבים אחרים, את שיחת הטלפון באישון לילה שבישרה את הבשורה המרה 'בניה נהרג'. קשה לתאר מה עבר ועובר על הוריך, אחיך ואחיותיך, על סבתא מרים, על המשפחה כולה, על חבריך הרבים, פקודיך ומפקדיך.

אנחנו תחת הרושם העז של דמותך המיוחדת כפי שהיא משתקפת מדברים וסיפורים אותם אנו שומעים מאז נפלת באותו קרב במוצאי שבת קודש. שילוב נדיר ומיוחד של אומץ לב, הקרבה עצמית, צניעות וענווה, מצויינות, לקיחת אחריות ומה בעצם לא. לא אוכל שלא להיזכר במשנה במסכת אבות כאשר חכמים ניסו לאפיין איזו היא דרך ישרה שידבק בה האדם.

ר' אליעזר אומר עין טובה, ר' יהושע אומר חבר טוב, ר' יוסי אומר שכן טוב, ר' שמעון אומר הרואה את הנולד, ר' אלעזר אומר לב טוב. אמר להם רואה אני את דברי אלעזר בן ערך מדבריכם שבכלל דבריו דבריכם. אכן, היה בך אותו שילוב נדיר עליו דיברו חכמים במשנה. זו הייתה דרכך בחייך ובמותך – דרך הישר והטוב בעיני ה' אלוקיך.

אבל, עם כל הצער – והוא גדול וכבד מנשוא, רציתי לספר לך על ילדינו שלנו – בני הדודים האהובים שלך, מה קרה איתם ב-6 השנים מאז נפילתך : יעל וחיים, עברו לביתם החדש בגיתית ולהם 6 ילדים מקסימים, כן ירבו. רחלי, בת דודתך האהובה, נישאה לעדו ולהם בת קטנה חמודה.

אסף והילה עברו לביתם החדש בראש צורים ולהם 3 ילדים חמודים ובהם איתי-בניה הנושא אף הוא, כרבים אחרים במשפחה ומחוצה לה, בגאון את שמך. אתי, נישאה ליניב והם מתגוררים במעלה לבונה עם 3 ילדים נפלאים. אביעד, נשא לאשה את אורית ולאחרונה עברו הם לפסגות מקריית שמונה, המקום הסמוך לנפילתך בקרב.

חמוטל, לאחר שרות לאומי הספיקה לסיים אף שנת הדרכה באולפנא בעפרה. אורי, זה הקטן שבחבורה, סיים תיכון ויחל ללמוד בישיבה הגבוהה בעלי. אתה מתפלא?! כן, זה אורי שהיה בן 12 שנה כאשר נילקחת מאיתנו. חודשים מספר לאחר נפילתך חגגנו לו בר-מצווה. במסגרת האירוע ערכנו סיור למשפחה ב'שרשרת הדורות' בסמוך לכותל.

כן, שרשרת הדורות של עם ישראל שאתה חוליה כל כך חזקה בה. אקריא לך קטע שנשא אורי באותו מעמד. החודש בו נערך האירוע היה חודש טבת אך הוא מתאים מאד לימים אלה של חודש מנחם-אב: את הקטע נשא לפני בני המשפחה בעומדנו ליד קיר השמות באתר, בו חקוקים שמות הנופלים במערכות ישראל, כאשר ברקע מושמע הפסוק: "הצבי ישראל על במותיך חלל איך נפלו גיבורים" וכך אמר אורי ברטט ובדמע: 'בתשעה באב אנו מתאבלים על חורבן בית המקדש.

הקינה על עשרת הרוגי מלכות פותחת במילים "ארזי הלבנון אדירי התורה, דמם נשפך ונישתה גבורה, הינם קדושי הרוגי מלכות עשרה ועל אלה אני בוכיה ועיני ניגרה..." ארזי הלבנון – במלחמת לבנון השנייה נגדע ארז במשפחתנו, בחור כארזים, בן דודי האהוב רס"ן בניה ריין שנפל מות גיבורים בקרב.

בניה נהרג שבוע אחרי שקראנו בתורה בפרשת ואתחנן את הפסוק "אעברה נא ואראה את הארץ הטובה אשר בעבר הירדן ההר הטוב הזה והלבנון". פסוק זה מחבר אותנו בין המקום בו עומדות רגלנו עתה, ירושלים, אל הלבנון. רש"י במקום אומר: ההר הטוב הזה – זו ירושלים והלבנון – זה בית המקדש שנבנה מעצי הלבנון.

הגמרא במסכת יומא דף ל"ט עומדת על הקשר בין בית המקדש ללבנון בהזכירה את הפסוק בזכריה "פתח לבנון דלתיך ותאכל אש בארזיך". נאמר במגילת שיר השירים "דודי ירד לגנו לערוגות הבושם לרעות בגנים וללקוט שושנים". בא דודי לגנו ולקט שושנה, לקט את בן דודי, את בניה, בן-יה.

בניה – בהיפוך אותיות 'יבנה'. "יבנה המקדש עיר ציון תמלא ושם נשיר שיר חדש וברננה נעלה". וכך סיים אורי את דבריו : יהי רצון שיהיה זכרם של בניה וחבריו, ארזי הלבנון שאחזה בהם האש, נצורים בלבנו לעד. וכאן גם מסיים אני את דברי. נוח בשלום אחיין יקר שלנו ותהי נשמתך הזכה והטהורה צרורה בצרור החיים, אמן.

שש שנים עברו מאז הייתי מפקד חטיבת הצנחנים מילואים בה לחם ותחת פיקודה נהרג בניה ולוחמי הצוות שלו. שש שנים ויום עברו מאז פגשתי אותו, פגישה ראשונה ואחרונה אבל לא היחידה. לפני שש שנים ויום לקחו אותי בניה וציוותו כאיש צוות חמישי בטנק להפגש עם מג"ד מחטיבת הנחל שלחם תחת פיקודי.

פעם ראשונה במרכבה סימן 4. חוויה חריגה לאיש חי"ר. מנותק ממכשירי הקשר ומהמרחב קשה היה לי להאריך כמה זמן נמשכה הנסיעה לכל כיוון. הניתוק מהמתרחש ומהקשר הטריד אותי , כך גם המחשבה של מה יקרה אם הטנק עם המח"ט יפגע. אחרי הכל, כלי רק"ם פגוע לא היה אירוע חריג בגזרה.

ככל שהתרחקנו מהכפר א-טייבה חשתי ביטחון גדול יותר. הצוות פעל בשקט ובמקצועיות ושידר נינוחות. לא זיהיתי סימני התרגשות מהאורח הבכיר. מורגל הייתי בפניהם הבוגרות של לוחמי המילואים ומראה הפנים הצעירות כל כך עמד בניגודיות להתנהלותם הרגועה של בניה ואנשי צוותו.

24 שעות לאחר מכן, לפני שש שנים, נפגע הטנק של בניה וציוותו. אני מדווח על האירוע. התמונה מאד לא ברורה. לקח זמן להבין שמדובר בטנק של בניה. השעות הבאות לוו במתח רב. כוח בפיקוד מג"ד 9263 מגיע לכלי ומתחיל בניסיון לחלץ את הנהג. רס"ן יוסי ברגר ולוחם החפ"ק שלו עין גדי נכנסים שוב ושוב לטנק המעשן בניסיון לחלץ את הנהג.

התמונה מתחילה להתבהר. אני מדווח שאין ניצולים ושגם הנהג שחולץ נהרג. אנחנו בלחימה. ממשיכים. השלב זה לחטיבה 13 חללים לא כולל הצוות של בניה. ממשיכים. אני מנחה את המג"ד להתארגן ולנוע להמשך משימתו. בדיעבד הוא משאיר כוח לשמירה על הכלי. לא חשבתי על זה .

"לא יכולתי להשאיר ככה גופות של לוחמים" יאמר לי אחר כך בתחקירים. אירוע פציעה או אובדן לוחם תוך כדי לחימה מסתיים בפינוי. הפינוי מסיים את העיסוק באירוע בלחימה. מתאמצים לשכוח - ממשיכים במשימות. אולם, כשנגמר הקרב מתחיל ה"מסע" האמיתי. הפצוע מתחיל במסע הבראה ושיקום.

חזרה לחיים שהיו. מסע הפצועים מצליח גם להסתיים. ה"מסע" של משפחות החללים לא יסתיים לעולם. אנחנו במסע הזה כל הזמן. למי שאינו משפחה או חבר קרוב המסע מתחיל בללמוד ולהכיר על האובדן. במסעות הרבים מידי שאני לוקח בהם חלק אני פוגש את עוצמתו של עם ישראל.

דרך הסיפורים אתה למד על הבנים ובמפגש עם המשפחות אתה מתוודא על רוח העם שחינכה אותם. אין מיקריות. אין דרך אחרת. בניה וציוותו היו "כוח הטנקים של החטיבה". הוא הועבר מגדוד לגדוד. כשגדוד חדל ללחום עבר הכוח לגדוד הבא, ובין לבין עסק "כוח בניה" בחילוץ פצועים, הובלת לוחמים, תיספוק כוחות במים תחמושת – מה שצריך , עסקו אבטחה , "הקפיצו" מח"ט , כי צריך, ועוד.

לא עלה בדעתי, אז, כי מדובר באותו כוח. ידעתי. לא הבנתי. הבנתי אחרי. האירוע, הסתבר, לא הסתיים. פחות מ-48 שעות מהאירוע אני מקבל קריאה ממפקד האוגדה: "יש אירוע בעל חשיבות עליונה – בניה לא אותר בטנק". אני מקפיץ פלוגה לסריקות. המשימה ברורה. אני עולה לעמדת התצפית הקרובה.

יש להם זיהוי לא ברור. אני מכווין את המ"פ. בניה נמצא. מתפללים במקום. לרגע אני מהרהר שהם חשופים מדי. אני שותק. בניה נאסף חזרה אלינו. בניה לא היה חייב להיות שם. הוא היה בין תפקידים, בחופשה. האמת שבניה מעולם לא היה בין תפקידים, מעולם לא היה בחופשה והוא היה חייב להיות שם.

כי מבחינתו אם לא הוא אז מי ? מי יעבור בין גדוד לגדוד , יחלץ, יגבה, יתגבר, יתקוף ויגן ? בניה גדל בחממה של גאווה ומחוייבות. גם בכור מחצבה איכותי זה תמיד היה צעד אחד לפני כולם. הצטיין תמיד. תמיד הכי טוב. בצניעות. בחיוך. מותו לא עצר את מה שהיה בחייו – איש מודל, דוגמא ומופת.

כל דור חייב אנשי מודל שכמותו. -------- יהיה זכרו ברוך

את המנגינה הזאת אי אפשר להפסיק. כן בניה שלי 7 שנים ואת המנגינה הזאת אי אפשר להפסיק...ואולי גם אסור להפסיק. 7 שנים ומלא מנגינות חדשות, תובנות חדשות וצלילים חדשים מתנגנים. את המנגינה של הבכי הקורע לב אתה כבר בטח מכיר בעל פה, אבל גם הוא השתנה: אם לפני 7 שנים בכיתי בלי סוף, בלי הפסקה, היום הבכי מנותב למקומות אחרים של עשייה ובניה.

אם לפני 7 שנים הבכי היה בקולי קולות, היום הבכי הוא שקט אבל זועק, דממה שצועקת, מנגינה שמנגנת בלב פנימה, מנגינה בלי קול וזה כואב אוי כמה שזה כואב. אבל בניה שלי אני לא רוצה להכאיב לך ולא רוצה לדבר על הבכי. אני משתדלת, תאמין לי שמשתדלים לפעמים מצליחים יותר לפעמים פחות – לא תמיד יש לי שליטה...

מצטערת בניה שלי אל תיקח את זה עליך זטת לא אשמתך חס ושלום אתה עשית מה שצריך לעשות – הלכת להגן על המדינה, הלכת לחלץ את חייליך תחת אש, כן חינכנו אותך ואנחנו גאים בך ובמה שעשית, אז כן המנגינה הזאת כואבת, כואבת מאוד, אבל גאה. מנגינה של ייסורים שאנחנו מקבלים אותה באהבה: את המנגנה המורכבת הזאת אי אפשר להפסיק.

אני רוצה לספר לך על מנגינות אחרות, מנגינות שמחות מנגינות בונות ומנגינות גם קצת עצובות, אבל הן זמניות. יש לי מנגינה חדשה שמושמעת השכם והערב במדינה "שוויון בנטל" ואני אומרת "שוויון בנתן" – לשון נתינה, נתינה מעצמך למדינה. כך היית אתה, כן בשבילנו ללכת לצבא זאת זכות ולא חובה לשרת בצבא ולהגן על הארץ שה' נתן לנו זאת זכות גדולה, רק שנדע לשמור עליה.

בדיוק השבת, קראנו בהפטרה ושמתי לב לפסוק האחרון אולי זאת בדיוק התשובה: "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה המוציא במספר צבאם ולכולם בשם יקרא מרוב אונים ואמץ כוח איש לא נעדר". מנגינה אחרת שמחה שאני רוצה לספר לך עליה, בשעה טובה ואחרי הרבה קשיים מבית ומחוץ, התחילו להכשיר את השטח לשכונה חדשה – שכונת "נופי בניה".

בוודאי כל בוקר אתה שומע את הטרקטורים והדחפורים שמנגנים כאן באדמה של קרני שומרון. מה יותר מתאים להנציח את שמך גם בשכונה לזכרך, שכונה שבה ישחקו ברחובות "נופי בניה" ילדים ונערים – כן את המנגינה הזאת אי אפשר ואסור להפסיק. כן יש עוד מנגינה חדשה עם צלילים צורמים, אולי בעצם מנגינה ישנה-חדשה שארה"ב התחילה לנגן לנו ומהר מאוד לצערי הצטרפו אליה אחרים.

קוראים לזה שיחות שלום משא ומתן, בעצם מתן ומתן. אבל אנחנו מכירים מנגינה אחרת ויחידה: "ויאמר ה' אל אבהרם לזרעך אתן את הארץ הזאת...קום והתהלך בארץ לאורכה ולרוחבה ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה". "הארץ אשר אתה שוכב עליה (כן בניה איפה שאתה שוכב) לך אתננה ולזרעך עד עולם" וגם אם נעמי שמר תכתוב עלי את השיר "איש מוזר" אני אמשיך לצעוק "ארץ ישראל שייכת לעם ישראל" – כן את המנגינה הזאת אסור בשום אופן להפסיק.

מנגינה אחרת שממשיכה להתנגן בגאון ואותה אי אפשר ואסור להפסיק זה החיילים שלך והמפקדים שלך המקסימים. 7 שנים שהם ממשיכים ללוות אותנו עם המנגינה שלנו שחסרה אותך. הם לא עוזבים אותנו – באים, מבקרים, מזמינים, מתעניינים – מהחייל הכי פשוט ועד הרמטכ"ל.

תאר לך בניה שהיום החברים שלך המפי"ם הם כבר מגדי"ם והמפקדים שלך כבר מחטי"ם, מפקדי אוגדות ואפילו אלופים. אתה היום יכולת להיות מג"ד אולי מג"ד של סער או של נדב ואולי בכלל אצל תמיר או סמי – המפקדים שהערצת, אבל אתה תשאר מ"פ לנצח. אני מצדיעה גם לחבריך דגן, דובדב ובועז, שפתאום באמצע החיים האזרחיים הלכן לעשות קורס מפי"ם-מגדי"ם.

כל הכבוד, אני מרשה לעצמי לומר שגם לך ואפילו לי יש חלק בכך אז תודה לכם. תודה גם לחברים שלך מהישוב והתיכון שממשיכים לבוא לבקר, לארגן שיעורים ועוד. לנו זה לא מובן מאליו ובמיוחד ככל שהזמן עובר...אז כן את המנגינה הזאת בבקשה אל תפסיקו, מפקדים וחברים לנגן, כי לנו זה חשוב ונותן כוח.

עוד מנגינה שמחה, בעצם הרבה מנגינות שמחות היו במשך חתונות ולידות של אחיינים ובני דודים, של הרבה תינוקות שקרויים על שמך בניה. מנגינות של חברים שלך שכבר עם שלושה-ארבעה ילדים הם ממשיכים ואנחנו נעצרים בגיל 27 תשאר תמיד לנצח. אבל מה לעשות שאת המנגינות שלי כולן מסביב אסור וחייבים להמשיך לנגן הרי בשביל זה הלכת – שנמשיך, אז אנחנו ממשיכים לנגן.

נתפלל שה' יתן לנו כוח להמשיך ולנגן עוד הרבה שנים מנגינות שמחות ומורכבות. מתגעגעים ואוהבים עד כאב אבא ואמא

שבע שנים בהם הכל משתנה והחיים תוססים וממשיכים. ועם זאת שבע שנים של חיים שנעצרו וחלל גדול נוכח בחיינו. מוזר, המספר שבע תמיד מסמל לנו מספר של שלמות וחיים- בשבעה ימים נברא העולם, שבעה ימים ממלאים את החג, בשבע שנים מתמלא לו מעגל הצמיחה והתבואה.

ששה ימים של בריאה ומלאכה מקבלים את תוכנם מהשביעי המשלים אותם המאיר בהם את מהותם. החיים כאן בארצנו מלאים תהפוכות, "מסביב יהום הסהר"- המדינות והעמים הסובבים אותנו מתפרקים ולובשים פנים חדשות מגואלות בדם, משתנים סדרי עולם. בקרבנו פנימה, אי הסכמות, ויכוחים מרים על נטל וזכות על תקציב והתיישבות.

וכמעט נראה כאילו אן אחווה ואן אחדות. העולם הטכנולוגי בעידן הרשתות החברתיות, מביא עימו אתגרים ערכיים ומוסריים המטלטלים את עולמנו גם במערכות החינוך וגם אצלנו בצבא. אכן ששה ימים של מלאכה, עשייה, טלטלה ומהפכות- זקוקים ליום השביעי,ן לשבת שתאיר באור אמת את תוכן חיינו הפנימי.

כשאני נדרש לייצר לעצמי, עוגן מוסרי שכזה אני חושב עליך בניה. אני חושב על ה אמת והיושר שהיו בך תמיד, אמת כזו שלא נתנה לך לעגל שום פינה. אמיתיות כזו שגרמה לך לדרוש מעצמך, לברר דברים עד הסוף גם כשזה לא תמיד פופולארי. אני חושב על ה ענווה שהייתה בך, ענווה פשוטה של אחד שאינו מחזיק מעצמו.

ענווה שאפשרה לך והצמיחה בך את היכולת ללמוד מאחרים. להקשיב, לשמוע, לבחון ולתת פתרון חדש לאור מה שלמדת. ענווה שגרמה לך להיות זריז, להיות עמל, לעשות ולפעול. היא גרמה לך להשקיע ולהתקדם כל הזמן, כי תמיד יש במה להשתפר ומה לעשות טוב יותר. והאמת והענווה הללו שהיו טבועות בך מבית, הביאו עימם את מידת החסד והנתינה.

תמיד היית שם בכדי לחשוב על מישהו אחר. מה אפשר לעזור ולתת לזולת, כיצד תוכל לסייע לאחותך ומה הפרויקט הבא להתנדב בו. העשייה למען הכלל, למען חבריך הקרובים ולמען כאלו שלא הכרת כלל, הם שהניעו אותך בוודאי גם לאותה הגבורה במלחמה. יצאת למלחמה מתוך אהבת ישראל, מתוך תחושת שליחות להלחם למען תקומת ישראל בארצו.

וכדברי הרמב"ם המלמד אותנו את הלכות המלחמה- יצאת למלחמה ושמת את טובתך האישית בצד, מתוך גבורה וידיעה ש" על ייחוד ה' אתה עושה". אז אל מול העולם המורכב בשאלות המוסר והדילמות כיצד ומתי לפעול, כשלא תמיד ברור לאן צריך ללכת, יש לנו את כוכב הצפון, ה מצפן למולו תמיד נדע להתיישר.

וכך בהיותך בניה המצפן שלנו- אתה חי בקרבנו! אתה נוכח בבתינו, שותף סוד בהתלבטויות החינוכיות ובתוכניות המבצעיות, מודל לחיקוי לילדנו ואפילו לאלו מבניהם שלא הכירוך בחייך. ובכן, אני עוצר לחשוב על המשמעות של שבע שנים ללא בניה, ומוצא כי חיינו מלאים בתוכן ובמהות אותם בניה חי.

ובכך הוא מאיר את חיינו- בנקודה הפנימית, בגבורה אמיתית, בקידוש ה'.

אנו מציינים היום שבע שנים למלחמת לבנון השניה, שבע שנים לנפילתך. עברנו יחד כברת דרך, נפגשנו בצמתים שונים במהלך השנים ותמיד נתפסת על ידי כקצין מבריק, רציני ומקצועני, שחקן נשמה וחבר לנשק ולנפש. אני פוקד היום את קברך, מקום מנוחתך מאז אותו יום שחור, והפעם כמפקד גדוד 46 "שלח".

אין לי מילים לתאר בפניך את ההתרגשות ותחושת ההחמצה שעולה מתוך הידיעה הודאית והמוחלטת של המקום אליו לבטח היית אתה מגיע בשרשרת הפיקוד ובחיל השריון בפרט. בניה, אחריות רבה מוטלת על כתפיו של מפקד בשגרה ובחרום (מי כמוך יודע) האחריות והדבקות במשימה שבך הם שהביאו אותך לחלץ פצועים תחת אש, בידיעה ברורה של סיכון ממשי לחייך ולחיי פקודיך.

ראיתי זאת אצלך באופן אישי במהלך המלחמה כאשר נפגשנו מספר פעמים. חייכנו, התחבקנו ומיד המשכנו לעשות את המוטל עלינו. ואתה בניה הובלת את "כוח בניה" תוך אמונה אמיתית וטהורה שאין אופציה אחרת ואמונה זו היא שדבקה בצוות אותו הובלת. על הלכידות, המסירות, הנחישות והערכים בהם דבקת הפכת לכוח.

"כוח בניה" הוא למעשה "רוח בניה" כוח שכולו טמון בעוצמה הרוחנית שבו. הכוח שלך בניה, ממשיך להוות עבורי מצפן ומורשתך תמשיך להיות מוטמעת בקרב מפקדי וחיילי הגדוד. חגית ושמעון ומשפחת ריין היקרים, הפכתם עם השנים לחלק בלתי נפרד מגדוד 46. אנו נמשיך, נעמיק ונחזק קשר זה לעד למען ובזכות בניה.

יהי זכרו של בניה ברוך אוהד מאור, סא"ל מג"ד 46 "שלח"

8 שנים לנפילת בניה ריין, סופדת לו אמו חגית שמספרת על מפגש עם פצועים ומשפחות שכולות וכותבת לכולם את המכתב שבניה לא כתב לה . פרסום ראשון: כ"א באב תשע"ד , 17/08/14 22:34 האם חגית בניה שלי , שמונה שנים אנחנו אחרי המלחמה ההיא ואחרי ההיא ואולי לפני ההיא...

עד המלחמה הבאה ... עוד לא הגענו אל המנוחה ולנחלה, עד אז נמשיך להלחם על הארץ הזאת . " בכל דור ודור קמים עלינו לכלותינו והקב"ה מצילנו מידם"... כמה ניסים היו לנו במבצע הזה .. אבל בניה, לפני הכול אני רוצה להודות לקב"ה על כל החיילים שחזרו הביתה, להודות בשמך ובשמי , בשם אבא ובשם כל מי שנמצא כאן ובעצם בשם כל עם ישראל .

תודה ענקית לחיילי צהל שלחמו כאריות במבצע "צוק איתן ". הרבה ממפקדיך, חייליך וחבריך גם הם נלחמו וחלק מהם אף הגיע לכאן היום ואנו מאוד מאוד מעריכים זאת. נתפלל שנעמוד כצוק איתן ולא נכנע לדרישות החמס והשקט יחזור לדרום . מצאתי את עצמי במלחמה הזאת מתפללת יום ולילה לבורא עולם שיחזרו כולם בשלום.

בקשתי מהקב"ה פרוטקציה, בקשתי שהפעם מלאך המוות ידלג עלינו, על משפחתנו, והקב"ה שמע לתפילתי ואבינועם גיסך חזר בשלום למוריה ולילדים. הזדמנות לומר לך, אבינועם תודה על כל מה שעשית ותעשה ולא פחות תודה למוריה אשתך שבמקרה היא גם בתי הצדיקה שעמדה בגבורה במלחמה, ובכלל בכל יום .

בניה שלי, כמו שאתה וכולם יודעים, במלחמה לא כולם חוזרים... כן אנחנו יודעים שבשביל לחיות כאן צריך לדעת גם למות עבורה, עבור המדינה. והפעם שישים וארבעה חיילים גיבורים כמוך מסרו את נפשם כדי שאנחנו נמשיך לחיות כאן. וכמו שאתה מבין ומכיר את אמא שלך, לא יכולתי לשבת בבית ויצאתי לשטח...

לא לבית חנון, סג'זיעה ועזה, אלא לצפת לפוריה, טבריה, גינוסר, תל אביב סביון ועוד ועוד.. כן, נסעתי בכל הארץ למשפחות השכולות החדשות. הגעתי ל כ 60 משפחות שהחיים שלהן השתנו מרגע הדפיקה הגורלית בדלת . היה חשוב לי לבוא אליהם ולומר להם "תודה" על שחינכו בן כזה שמסר נפשו על ארצנו המיוחדת, להיות איתם בכאבם (שמשום מה מוכר לי כל כך ( והעיקר, חשוב היה לי לומר להם שבמשך השנים לומדים לחיות עם הכאב הנורא הזה .

אמרתי להם, עכשיו לא תבינו אותי, עכשיו הזמן שלכם לבכות לכאוב ולהתאבל אבל אני רוצה שתדעו שיש אור בקצה המנהרה וסליחה על המילה "מנהרה" שהיום היא כה פופולרית, אבל כן, המסע שלנו זה כמו מנהרה שיש בה תחמושת, חומרי נפץ לפעמים בטונות ולפעמים פצצות קטנות יותר.

וצריך לגייס את כל הכוחות עד שמפוצצים את המוקשים, עד המוקש הבא וכך מתקדמים לאט לאט , צעד אחר צעד. לפעמים הולכים צעד אחורה, לפעמים שניים קדימה. זאת הדרך שלנו , קמים ונופלים וממשיכים יותר חזקים . אין קיצורי דרך . היום יש כיפת ברזל. לנו לא יעזרו גם כיפות ברזל.

אנחנו צריכים כוחות מברזל, אבל מה, תדעו שהקב"ה נותן את הכוחות האלו, רק צריך לפתוח את הכלים והצינורות, לקבל אותם ולעבוד איתם. זו עבודה! אם לא עובדים, אז נופלים . לא נתתי אצל המשפחות מקום שידברו עליך, למרות שהרבה הכירו וידעו אבל לי היה חשוב לשמוע מהן על הבן שלהן ולענות על השאלות שתמיד חזרו, איך ממשיכים?

מאיפה יש כוח? וכו ' אולי פעם אכתוב ספר על המסע שלי בארץ ישראל בחודש האחרון במשפחות המדהימות האלה אבל לא כאן המקום והזמן להרחיב . אגב, הזדמנות לומר תודה לחברות בישוב שליוו אותי כל בוקר ונהגו עבורי בכל רחבי ארץ ישראל . אתה מכיר את אמא שלך. לא הסתפקתי בביקורים אצל המשפחות השכולות, הלכתי גם לבקר פצועים וגם על זה אפשר לכתוב ספר ...

השבוע הייתי אצל שי חי סימן טוב המג"ד מגולני (לא היחיד), שנפגע לדעתי הכי קשה במלחמה הזאת. הוא משותק מלמעלה עד למטה , רק הראש עובד. נכנסתי אליו, והוא, שי, עם חיוך ענק מרוח על פניו . אני אומרת לו, "שי, איזה חיוך", והוא עונה לי "החמאס רצה למחוק גם את החיוך אבל את זה לא אתן לו.

אנחנו נמחק את החמאס לפני שהוא ימחוק ממני את החיוך ..". וחוץ מזה הוסיף, "כשאני רואה אותך אני נזכר בשיחה שהעברת לנו בפו"ם על בניה הגיבור והנה אני כאן חי, יכולתי להיות איפה שבניה היום ובכל זאת אני כאן. קבלתי את החיים במתנה ואני אומר תודה לאל. בזכות בניה שלך ואחרים כמוהו אנחנו כאן ...!!".

אחרי דבריו אלו נעתקו המילים מפי (מה שבדרך כלל לא קורה לי) בהזדמנות זו אני מבקשת מכל הציבור להתפלל לרפואת שי חי בן לילי וכמובן על כל שאר עשרות החיילים הפצועים . בביקור אחר שלי בבית חולים בלינסון, נכנסתי לחדר, חייל רואה אותי, מתיישב על המיטה ומצדיע.

הסתובבתי כי חשבתי שאחרי נכנס מפקד שלו והוא מצדיע לו, ואז אומר לי החייל הפצוע: "אמא של בניה, לך אני מצדיע ולבניה שבזכותו אני כאן. שמעתי אותך בבה"ד 1 ותדעי שהשפעת מאוד על השירות הצבאי שלי, אני זוכר שאמרת שבניה אמר "טוב לחיות בעד ארצנו אבל אם צריך, טוב למות בעד ארצנו ואני רק נפצעתי", השתתקתי ...

כמו שאתה מבין הלכתי כאילו לחזק ויצאתי עם כוחות. איזה חיילים, אחד אחד, פתאום גם הבנתי ששמונה שנים שאני מכתתת את רגלי בארץ ומעבירה שיחות לנוער ולחיילים כנראה שזה משפיע קצת בכל זאת על רוח הלחימה ... אני תמיד מדברת על הרוח. כי בזכותה ננצח. נמצא כאן המג"ד אוהד, הוא סיפר לי שבצוק איתן הוא היה בראש הטור של הטנקים וכולם אחריו כמו שצריך...

הוא חטף טיל נ.ט. לטנק ומעיל הרוח הציל אותם. אמרתי לו שזה לא המעיל רוח, אלא זו הרוח של המפקד שהולך בראש הכוח ואומר "אחרי", הדוגמא האישית של המג"ד (הפעם לא ישבו בפלזמות) מעיל הרוח לא מועיל אם אין את הרוח של החיילים.. והיא הייתה ועוד איך... יש לי עוד הרבה מה לספר אבל אני לא רוצה להלאות את הציבור .

לסיום רציתי להתייחס לתופעה שגיליתי במלחמה האחרונה. הרבה חיילים כתבו מכתבים לפני הכניסה לקרב להורים שלהם. לחלק נחשפתי בביקורי אצל המשפחות . חשבתי לעצמי שאם היו מבקשים ממך לכתוב מכתב לפני שנכנסת ללבנון, מה היית כותב. תרשה לי, אני מנחשת מה אתה היית כותב לנו : " לאבא ואמא היקרים והחשובים לי מאוד , אם אתם קוראים את המכתב הזה, סימן שאני כבר לא פה .

סליחה שלא נפרדתי כמו שצריך, אבל מי יודע מתי ... אבל אמא, נדמה לי שהחיבוק והנשיקה שנתתי לך בצופים ליד הכניסה לבסיס היה שם משהו מעבר... ללא מילים ! אני יודע שמאוד יכאב לכם ויהיה קשה, אבל זה מה שחינכתם אותי, לתת הכל למען המדינה ולמען האנשים שחיים בה, אז אני בטוח שהכאב יהיה מהול בגאווה וזה יקל עליכם .

אימא, את שתמיד אומרת שבמלחמה לא כולם חוזרים ושהקב"ה מחליט מי חוזר ומי לא, אז הפעם הוא בחר בי, ואני רואה זאת כזכות למען ארץ ישראל שלי . אימא, אני יודע שלך יהיה קשה במיוחד בהתחלה כי את לוקחת הכול עם כל הכוחות והעוצמות, אז כמו שתפלי לתהום כך גם תקומי גבוה.

הקב"ה ישלח לך ולאבא כוחות כדי שתתנו אח"כ לאחרים. גם אני אדאג לזה, הרי הרוגי מלכות נמצאים במקום הכי הכי .. בעצם אף פעם אבא ואמא לא אמרתי לכם עד כמה אני אוהב אתכם ומעריך אתכם ומודה לקב"ה שנולדתי לכם. אבל נדמה לי שהרגשתם את זה עמוק עמוק בלב, את אהבתי – כמו שאני הרגשתי זאת עמוק עמוק, ועם זה אני הולך השמימה .

לא היה צורך בהרבה מילים, הבנו והרגשנו אחד את השני ועכשיו זה יעזור לכולם . אמא, אני יודע שכשנדנדת לי על חתונה, אמרתי לך אל תדאגי , בגיל 29 אני מבטיח להיות נשוי עם 2 ילדים... אז הבטחתי... כן, אנחנו מתכננים אבל הקב"ה החליט אחרת . אני מבקש שתדאגי לכרמית שתמשיך הלאה ...

אימא, תשמרי על אבא שיעשה ספורט וישמור על הבריאות ואבא, תשמור על אימא שלא תיקח על כתפיה את כל עם ישראל . לאחים שלי, אל תהיו עצובים. תהיו גאים שאחיכם הלך כדי שאתם תמשיכו לחיות ולתרום למדינה שלנו, ואני מבקש מכם אחים יקרים שאחרי 120 של אבא ואימא אל תשכחו אותי ותדאגו שאתם וילדיכם יעלו לקברי ביום הזיכרון כי אני לא זכיתי לצאצאים משלי .

אז זהו תפקידכם . בכאב, באהבה ובגאווה אוהב אתכם, בנכם בניה .

אני יושב מול הדף ומנסה לכתוב ואיני מצליח להעלות על הכתבאת שעל ליבי. כל כך הרבה סיפורים ואירועים שאתה חלק בלתי נפרד מכל אחד מהםמתרוצצים במוחי, חלקם קרו באמת וחלקם רק על פי חלומותי, מחשבותי או רצונות עזים ממעמקי נפשי. כבר 8 שנים עברו מאז ההודעה הארורה ששינתה את חיי, את חיינו.

8 שנים שעברו כהרף עין שבהם יצא לי להכירך כמו שלא נתת לי ב-27 שנות חייך. אני לא מצליח להבין למה רק כשאדם מת עולים כל הסיפורים היפים והטובים משנות חייו. וככל שאני מעמיק בשאלה זו, אני מבין שאצלך זה לא היה אפשרי בצורה אחרת -כי כדי לחשוף את אופייך המיוחד היית צריך לפנות את השטח.

היית אדם מיוחד,נחבא אל הכלים, שקט ועניו שעושה הכל בצניעותובדרך מיוחדת משלו בלי שאף אחד יידע ,אפילו לא בטעות, העיקר מבחינתך היה לתת לאחר בכל דרך אפשרית. בניה, ישנן הרבה מאוד מידות שאפשר לקחת ממך, כמו שאמא שלך תמיד אומרת: שאם כל אחד ייקח אחת ממידותיך יהיה לנו 'עם' טוב יותר – רק אחת!

רציתי לדבר על ערך שהיה חשוב לך מאוד ומבחינתי זהו אחד הערכים שאני שאבתי ממך: אחדות העם, במובן הכי פשוט של המילה. יצא לנו לדבר לא מעט על הדילמות שלנו כמפקדים מאמינים. ובין השאר על סדר חשיבותם של שלושת הערכים מתורת הרב קוק: עם ישראל, ארץ ישראל ותורת ישראל.

אתה טענת שכולם חשובים באותה המידה. אמרת שא"א את האחד ללא השני ואת השני ללא השלישי, שלושתם אחד הם,ובכך טמון סוד עוצמתה וחוסנה של המדינה. כשהקשתי עליך ושאלתי אם ישנן סיטואציות שערך אחד יעלה על השני, לא התבלבלת בתשובתך– עם ישראל, זו התשובה, כי בלי אחדות כל השאר מתפרק, תשובה חדה, וברורהמתוך יושרה פנימית שהיתה כ"כ אופיינית לך.

ומה אני אגיד לך בניה- החודשים האחרונים העמידו אותנו –כעם- במבחנים גדולים והוכיחו ללא ספק את עמדתך זו. זה החל מחטיפתם שלשלושה נערים תמימים שרק רצו להגיע הביתה לשבת, ושלצערנו בסופו של מבצע "שובו בנים" נמצאו ללא רוח חיים בשדות שליד חלחול וזה המשיך בלחימה קשה במבצע 'צוק איתן' מול הטרור מעזה ששיבש את חיי מיליוני ישראלים ע"י טילים ומנהרות תופת.

מבצע זה גבה את מותם של 64 לוחמים, מטובי בננו, שלא ישובו למשפחתם, בעוד מאבק עיקש למען המולדת . ובתוך כל הכאוס הזה, יכולת לראות את הפלא של חברה שסועה וביקורתית שמתאחדת כולהלתת מזמנה ומרצה לטובת הכלל, מי בחיזוק העורף ומי בחיזוק ופינוק החזית. זה היה מראה שללא ספק היית גאה בו- עם אחד למען מטרה אחת – החזרת השקט והביטחון למדינה.

בנוסף כמו בביתך שלךלפני 8 שנים -ראינו את כוחן של המשפחות שאיבדו את היקר להם מכל, עומדים חזקים ואיתנים ומקבלים את הדין, באומץ לב, במסירותנפש מתוך ידיעה כנה, שזוהי גם שליחותם -בצורה שמעוררת התפעלות. בניה – השארת אחריך מורשת אצל המוני אנשים שמרגישים צורך עז להמשיך בדרכך אפילו אם זה רק בדבר קטן : לקרוא לבן שלהם על שמך, לקבל על עצמם אחת מהתכונות שהיו בך, להתנדב ,להוביל ולהנהיג, ועוד דרכים רבות של זיכרון.

אני בטוח שאם היית יודע כמה תהיה משמעותי, וכמה ידברו עליך היית עושה פרצוף מבויש ואומר:"עזבו שטויות, כלום לא נכון". דע לך שהשארת מורשת גדולה הן כאדם והן כמפקד. ברור לי שהתכונות והערכים שהיו טבועים בך הם פרי חינוך מהבית, חינוך של נתינה, חסד, אהבת הארץ, אהבת הזולת...

יש לך משפחה נפלאה, כל אחד ואחת עם תעצומות נפש וכוחות עשיה, והם אלו שנותנים לנו את הכוח להמשיך. משפחת ריין היקרה תודה על מי שאתם ועל מה שאתם מעניקים לנו. תודה על הזכות הגדולה שנתתם לנו להכיר את בניה בצורה הכי נקייה שאפשר. בניה – אתה חי ברמות שקשה לי לתאר במילים, אתה חלק מהבית שלנו, יש לנו איתי-בניה קטן שרוצה כ"כ להכיר אותך, שואל עליך בלי סוף ודומה לך בלא מעט דברים - הוא חכם,ישר, חד מחשבה, ללא פחד, אוהב הזולת, בעל לב ענק ורחב וממעט לבזבז מילים.

אתה מריץ אותי ונותן לי כוח בכל ריצה מחדש - בלעדיך לא הייתי מסיים את מרתון ירושלים. אתה מלווה אותי מול החיילים שלי, מקבל איתי החלטות קשות, נותן לי כוחות כשאני חושב שמיציתי את כל האפשרויות. אתה עוזר לי לפקד ולחנך בבית ובצבא. בקיצור - עד כמה שזה אבסורד לומר- אתה חי!

אומנם ללא גוף אבל עם המון נשמה. אוהב אותך המון ובעיקר מתגעגע, אסף.

שמעון וחגית, בני המשפחה, חברים, בניה- לפני ארבע שנים נבצר ממני מלהשתתף באזכרתך. באותה השעה הייתי עם אשתי בחדר לידה. שמונה ימים לאחר מכן, בברית המילה של בננו, התכבדנו בכך שאביך הניחו ב'כסא של אליהו' ובסיום עמדנו שם שלושה: אביך, אמך ואני- דוממים, דומעים, דמעת נופלים מהולה בדמעת חיים..

למעשה, בתשע השנים האחרונות הוריך היקרים נמצאים איתנו החברים, בשמחות השונות, במקומך, בשמך, מלווים אותנו בשמחה הנסוכה בכאב.. אחזור ברשותך ולטובת מוקירי זכרך תשע שנים לאחור. בסביבות הכפר ראב-א'טלאטין שבגזרה המזרחית פועל גדוד מילואים של הצנחנים, ואנו אחת הפלוגות פועלים בתוככי הכפר.

ביום שני, י'ג באב לפנות בקר, אנו מחלצים לתוך אחד הבתים במרכז הכפר לאחר היתקלות עם חוליית מחבלים. הבית סופג כמה מהלומות אש, הבלבול גדול, פלוגה שלימה ספונה לה בארבע קירות למרגלות הקסבה. בשעה תשע בבקר לערך, רעמת המרכבה מלווה בשאונם של השרשראות הכבדות נשמעת לה מתקרבת.

תוך כדי אנו מבינים שזהו הטנק שלך. קולך המוכר, השקול והסמכותי עולה ברשת הקשר ואתה מתמקם בסמוך לבית, לאחר שטלית הונפה אליך מבעד לחלון לזיהוי. אתה יורה מספר פגזים לעבר הקסבה ואפילו מספיק להשבית את פרידמן שמנסה להתבדח איתך בקשר.. לך תסביר לחברים מהפלוגה שזהו חבר עוד מימי התיכון..

אך עצם נוכחתך שם איתנו, עם כל חוסר הוודאות שאופפת את אותה היממה, משרה על כולנו ביטחון ורוגע, אנחנו לא לבד.. בהמשך היום אתה עוזב אותנו ופונה למשימות נוספות בגזרה, כשבמהלך כל אותו שבוע זורמות אלינו ידיעות על פעולות וחילוצים נוספים בהם הכח שלך נוטל חלק, רסיסי מידע שלאחר מכן מתחברים לתמונה מלאה של דביקות במשימה ובמטרה, הצלת חיים, גבורה ומסירות נפש או בשתי מילים - 'כח בניה'.

כמה ימים אחר כך, במוצאי שבת, אור לי'ט באב, בשעה אחת וחצי בלילה, בעודי מאזין לרשת הקשר, נתבשרתי על נפילתך יחד עם כל חברי צוות הטנק שלך. הלב נחמץ, נצבט, מסרב להאמין.. יומיים אחר כך ואנו מבצעים סיור רגלי בתוככי הכפר, שיירה שפניה מועדות ארצה נוסעת בסמוך לנו ובליבה הטנק שלך, פגוע, דומם, נגרר ע"י טנק אחר.

אנחנו עומדים, מביטים בצער ובכאב, יד מונפת לה ומצדיעה, מעין מסע לוויה.. בגמרא במסכת שבת מובאת המימרא כי "כשאחד מבני החבורה מת- תדאג כל החבורה". בנקל ניתן לפרש את הדאגה כפחד, כחרדה, כשיתוק האוחז ולא מרפה אך ניתן ואף כדאי לפרשה כהתבוננות, כמחשבה והתעוררות המביאות לידי עשייה והשלמת החלל שנפער..- 'מירוץ בניה', 'קרן רעים', הלימוד החודשי והתקופתי שהתקיים בבית הוריך, מיזמי הנצחה שונים, ילדים הנושאים את שמך, המפגשים והקשר עם הוריך, השתתפותם באירועי מעגל החיים של החבר'ה ועוד..

ובכלל- בניה שכל אחד מאיתנו נושא עימו עמוק בלב.. בניה- מאז מלחמת לבנון השנייה יצא לי לא פעם לדבר עליך בכל מיני מסגרות, אפילו בישיבה התיכונית בה למדנו, וכמובן – גם עם בני משפחה וחברים, אך זו הפעם הראשונה בה אני עומד ומדבר אליך , ולא עליך. נסתר אך כל כך נוכח, כל כך חי ברוחך, בגבורה ועדינות הנפש שלך, באהבת האדם והארץ שבך, בענווה ובחיוך המבויש , ובעצם- בחיים מלאי משמעות כפי שהטבת לבטא ואף לכתוב במו ידיך: "והחיים האלה הם אני, אתה, הם, אנחנו.." תהא נשמתך צרורה בצרור החיים

דברי האם חגית בעצרת יום הזכרון לחללי מערכות ישראל תש"ע תדע כל אם עבריה – שמסרה את גורל חיי בנה לידי מפקדים הראויים לכך יודעת כל אם שכולה – שבנה היה המפקד הנערץ שקרא לחייליו "הסתער קדימה" ויותר לא ישוב לאמא. אמו יודעת באחריות שפיקודיו ימשיכו בדרכו ומזה שואבת את כוחותיה.

תדע כל אם עבריה – "בעצב תלדי בנים". רש"י במקור מסביר: "הריון-לידה וגידול". יודעת כל אם שכולה – שהעצב מתחיל אחרי הגידול בגיל עשרים...עשרים ושבע, ונמשך עד מאה ועשרים. תדע כל אם עבריה – שכשיוצא תינוק לאוויר העולם מתברכת האם: "שתזכי לגדלו לתורה, לחופה ולמעשים טובים" יודעת כל אם שכולה – שלא מוכן מאליו הוא, להובילו לחופה.

לעתים מגיעים רק כמעט...כמו משה שראה את הארץ אך לא זכה להיכנס אליה. תדע כל אם עבירה – שישוב במרומים הוא הגוזר וחותם לכל אחד מאיתנו את השנים. יודעת כל אם שכולה – להודות על עשרים ושבע שנות מתנה אין משנה אם חתמה או לא ליתר הילדים. מה שחשוב היא העשייה בשנות החיים.

תדע כל אם עבריה – "כנגד ארבעה בנים דיברה התורה: אחד חכם, אחד רשע, אחד תם ואחד שאינו יודע לשאול". ישנו גם הבן החמישי שיותר לא ישאל, אך בזכותו עם ישראל ומדינת ישראל עומדים וקיימים. יודעת כל אם שכולה – שיום הזיכרון אינו מיועד לה. את יום הזיכרון חווה היא יום יום, שעה שעה, רגע רגע.

תדע כל אם עבריה – ששולחת את בניה להגן על הארץ האהובה, שבאומץ רודף הוא אחרי מחבלים, שבמסירות מגן על ישובים ומתפללת שיחזור בריא ושלם. יודעת כל אם שכולה – כי בנה לא ישוב בחזרה. תדע כל אם עבריה – שכשתשמע דפיקה בדלת, יהיה זה בנה החוזר הביתה וקורא: "אין לנו ארץ אחרת!" ואולי חס ושלם תהיה הדפיקה האחרת...כן זה המחיר לשלם על החיים בארץ.

יודעת ומתפללת כל אם שקולה – דפיקה אחת בדלת היא מעל ומעבר! ריבון העולם! אל תנסה אף משפחה בדפיקה נוספת! ואנו כאן מבטיחים, לפחות להשתדל, לעשות מעשים טובים. ממך מבקשים: "זרז את תחיית המתים!"

בעזרתו יתברך ערב יום הזיכרון תש"ע כן בניה אחי היקר, הגיע עוד יום זיכרון בו שוב תמונתך תביט אלינו ממצגת הזיכרון, והשכל יסרב להבין והלב ימאן להכיל. אבל אז ארים עיניים ואביט שוב לעבר פנייך היפות- אביט בטוב הלב והתבונה המשתקפים מהעיניים, בחיוך הנצחי שלא מש מעולם מעל שפתייך ואשמע את קולך מהדהד באמירה קצרה ועניינית כמו פקודה- מצווה ומורה להמשיך ולפעול, להמשיך וליצור.

להמשיך את מנגינת העשייה והנתינה של חייך. כל דבר שעשית- עשית בצורה המושלמת ביותר, אך בשקט ובענווה. בלי רוח וצלצולים. היית מרבה להתנדב וסוחף עימך אנשים נוספים לעשייה. בניה, היית לי לאח ומורה, דמות לחיקוי ומושא להערצה. זכיתי באח עם שילוב נדיר של תכונות נפש מופלאות: שילוב של אמת ואמונה, עז וענוה, חסד וגבורה, אהבת הבורא, האדם והאדמה.

ממך בניה, למדתי שעל אמת לא מתפשרים ושאסור לוותר לעצמך לעולם. אם לקחת על עצמך משימה יש לבצע אותה על הצד הטוב ביותר, בצורה מושלמת ככל שניתן. ואם כזאת שאיפה וחתירה לאמת ושלמות אין פלא שנבחרת בליקוט השושנים ,הרי רבש"ע אוהב לקחת אליו את הטובים ביותר.

אך הקב"ה שהנו בעל מלחמות הוא גם זורע צדקות ומצמיח ישועות. יחד עם הכאב הנורא העולה ושולח חיצים מפלחים, פוצעים וחותכים עת הגיעה הבשורה על מותך, הבטן שלי מתחילה להתהפך והאחיין שלך מחליט שדווקא כעת הוא רוצה להופיע את נשמתו בעולם. זעקות השכול של אמא מהבוקר התערבבו עם זעקת האמהות החדשה בלילה.

דמים בדמים נגעו, דמך,דם קורבן הציבור שהעלנו התערבב עם דם הלידה. ובני בכורי- יפה, נבון ואציל כמוך "בשמך לו אקרא-" בניה אורי. לזכרו של בניה אני מבקשת להשמיע את השיר "בדמייך חיי" של נעמי שמר, בתפילה שנזכה כולנו לראות רק דם של חיים חדשים מבשרי גאולה וישועה.

טקס יום הזיכרון - בבריכת הסולטן הנושא שנבחר לטקס הערב הינו "שירת אמהות". השירה – היא צורה של אמנות כתיבת-יצירה-ספרותית. אינני מצויה בתחום אז הרשו לי לנסות לשרטט את שירת ליבי. שירתי הערב נתונה ל: חיילי וקציני צה"ל – דור בנים גיבורים וחזקים הממשיכים את דרכם של בנינו שנפלו על קידוש ה' בהגינם על הארץ.

חיילי וקציני צה"ל העומדים על משמרתם ושבמסירות ו ב א ח ר י ו ת שאין למעלה ממנה מגינים על העם והארץ. מפקדים בכירים אשר נאלצים לעתים, לבצע מטלות משטרתיות תחת ביקורת בלתי אפשרית. כידוע "מי שאינו עושה גם אינו טועה". בזכות דור חיילי וקציני צה"ל, יכולים אנו לחיות בבטחה ולהמשיך להפריח את המדינה בת 64 השנים.

שירתי הערב נתונה ל: נשות חיילי וקציני צה"ל - דור בנות גיבורות וחזקות. דור בנות מצניעות לכת המנהלות בית ללא העזר שמנגד, מגדלות ומחנכות את דור ההמשך ללא תמיכה פיזית של בן הזוג ומעבירות לילדים את המסר שבזכות אבא, יכולים אנו לחיות בבטחה ולהמשיך להפריח את המדינה בת 64 השנים.

שירתי הערב נתונה ל: אימהות חיילי וקציני צה"ל – דור אימהות גיבורות וחזקות. דור אימהות חדורות תחושת שליחות המודעות לסכנות הכרוכות ביציאת הבנים לפעילות שטח. כמו אחיותיי: עליזה גורן ז"ל, מיכל גרוסמן ואלינה בונימוביץ שיבלחט"א שבזכות בניהם הגיבורים והחזקים, יכולים אנו לחיות בבטחה ולהמשיך להפריח את המדינה בת 64 השנים.

שירתי הערב נ תונה ל: "ילד שלי" – לבניה. ל "חייל של כולנו" רס"ן בניה, הגיבור והחזק שכתב ביומנו האישי במסע לפולין, את השקפת עולמו: "החיים הללו תובעים ודורשים... ברור לי שהדרישות הן כבירות ומחייבות...". ה"ילד שלי" בניה ה"חייל של כולנו" רס"ן בניה הי"ד, שבזכותו ובזכות שכמותו אנו יכולים לחיות בבטחה ולהמשיך להפריח את המדינה בת 64 השנים.

שירתי הערב נתונה ל: משפחות השכולות – הגיבורות והחזקות המתמודדות יום-יום שעה-שעה עם מחנק הגעגוע והכאב הסוגר על הלב, ומתוך גבורה וחוזקה בוחרות בחיים וממשיכות לפעול למען הפרחת המדינה בת 64 השנים. שירתי הערב נתונה ל: הקב"ה – על שמעניק לי ולמשפחתי את הכוח להמשיך במסע החיים כאן במדינת ישראל, המציינת 64 שנים להקמתה.

חגית ריין קרני שומרון

מובאים דבריו של הרב אוריאל מלכה ז"ל אשר נספה באסון אוטובוס הצוערים בכרמל בשנת תשע"א. הרב אוריאל אשר למד בישיבה בקרני שומרון וגר בה בשנים האחרונות, זכה לפגוש את בניה הי"ד במלחמת לבנון השניה: פלוגת המילואים בה שירת אוריאל כותרה ע"י מספר חוליות מחבלים ו"כוח בניה" שמנה שני טנקים הגיע לסיוע ובכך הציל ומנע אבידות בנפש לאותה פלוגת מילואים.

הרב אוריאל ביקש לקרוא דברים אלה בטכס ערב יום הזיכרון תש"ע בקרני שומרון, אולם בשל ההתרגשות שאחזה בו הדבר לא יצא אל הפועל. לאחר מותו, בערב יום הזיכרון תשע"א הוקראו הדברים באותו הטכס שנה מאוחר יותר.

(לזכרם של בנייה ריין, אדם גורן, אלכס בונימוביץ', ואורי גרוסמן) יש רגע קצר בין אדר לניסן שהטבע צוהל בכל פה הוא שופע חיים שיכור ומבושם- איך שיופי יכול לרפא! נסער ומשולהב ומתיז ניצוצות- אך עוד רגע יבּול ויצהיב כי הנה בשוליו כבר הקיץ ניצת - קצר פה כל כך האביב.

קצר וחטוף ושובר את הלב לחשוב שהוא תכף ידעך מבטו רק נפקח אך התחיל ללבלב - רק ניתן לי ותכף נלקח. "על דעת המקום ועל דעת הקהל רכבינו סופה וגם סער" טנק אחד, ארבעה לוחמים. טנק אחד ארבעה עולמות שונים. בנייה, אורי, אלכס ואדם. ימנים שמאלנים צברים ועולים מה זה משנה?

עם מדים כולם מלאכים בירוק, מלאכים במדים. כולם יחד נותנים את הכל למטרה כי חונכנו לתת את הכל, ולפעמים הכל זה הכל, כדברי בניה. בקשר קראו לטנק "כוח בניה", אבל הלוחמים קראו לו "המלאך של הגזרה", לכל משימת חילוץ לכל משימת עזרה, כוח בניה במקום- "רות, קיבלתי, אני בדרך" כאן חילוץ של צנחנים מבית, כאן נגמ"ש תקוע של הנדסה "רות קיבלתי אני בדרך" בדרך לעוד עזרה.

למרות שמאוד מסוכן ונראה שבמלחמה הזו הכל "בלגן בלגן" ממשיכים, מחלצים, לוחמים. למרות שבבית מחכים ההורים, החברות והאחים. ממשיכים, מסתכנים, מחלצים. "אני נותן את חלקי כמו כולם" אמר אדם גורן לאחיו חנן, כי "טוב למות בעד ארצנו" ובשביל זה כולנו כאן, "טוב למות בעד ארצנו" גם היה כתוב על התיק של אלכס.

לא בתור סיסמה אלא בתור דרך חיים, ואם צריך גם בדרך למות. כך ממשיכים לחלץ, רכבם סופה וגם סער בוטחים- "אל תשלח ידך אל הנער" עד אותו הלילה, הלילה ההוא לפני הפסקת האש. הלילה ההוא ייקחהו האופל הלילה הזה בא. בלילה ההוא אבא, הייתה צעקה גדולה ומרה. בלילה ההוא נדדה שנת המלך, שנת מלכו של עולם.

ויהמו כל מלאכי מרכבה, אופן ושרף שואלים בנדבה אנא תנה פדיום וכופר הבה - אנא יהי עולם בלי ירח? אך בשמים נגזרה הגזירה, לכל יושבי אותו טנק מרכבה. בדרך לעוד חילוץ נ פגעו מפגיעה ישירה. ניסו להתקרב, להכניס את היד, אך היד - כבר נשלחה בנער. כולם נהרגו, עלו לעולה ברה, עוקד והנעקד והמזבח.

כך עמד לו הטנק, בודד ומפויח עם גופות מגיני הגזרה, מחכה למחלצים, שיביאו את גופות המלאכים לקבורה. ורק קצין אחד המשיך הלאה את הפקודה- "רות קיבלתי אני בדרכי" להחזיר ארצה את הלוחמים. עם קסדה חשוף בתוך ג'יפ נסע לשטח אויב והביא את הבנים למנוחת עולמים.

"שלום שלום לרחוק ולקרוב אמר ה' ורפאתיו" "טוב למות בעד ארצנו" כך נכתב -על התיק ובלב הקרב. ועוברים הימים ומשתנות העונות לעיתים האביב קצר ויש חשק לעוד, "אודך על כי נוראות נפלאתי, נפלאים מעשיך, ונפשי יודעת מאוד." קווים אנו לא-ל ברחמיו לבטוח ו"קווי ה' יחליפו כוח." מבקשים אנו- "זוכרה לעדה סוערה ונגועה ואמור לציון בא זמן הישועה" דורשים אנו בנחלת א-ל להסתפח – להמשיך בכל רגע מחיינו את הקול האלוקי ולומר "רות קיבלתי אני בדרכי".

יהי ליבנו בא-ל בוטח- ינון ואליה אני שולח. ואת, ארץ אהובה- את אימת הימים ינחמו ילודייך ואת בדמייך חיי.

אני יושבת בחדרך ומנסה לכתוב את המכתב הזה, כדי לספר לך מה התרחש כאן למטה מאז אותו הלילה הנורא עבורנו, בו החזרת את נשמתך היקרה כל-כך לריבון העולם. על הכאב הצורב, על הדמעות שאינן מתייבשות, על הצער והקושי מיותר לכתוב כי אתה ממילא יודע אז אני בוחרת לתאר לך את הרגעים שהיו בהם קורטוב-נחמה.

באותו מוצאי-שבת מר כשהגיעו להודיע שעולמנו חרב עלינו, מורשה אחותך האהובה, הותקפה צירי-לידה וילדה בשעה-טובה בן. קמנו מהשבעה והכנסנו את אחיינך בבריתו של אברהם אבינו ושמו בישראל: בניה אורי. כן בן שלי, דמים בדמים נגעו. ב"שלושים" - שבנו מ"גילוי המצבה" כדי לקיים את מצוות "פדיון הבן" כנהוג על מגש הכסף.

לא על "מגש הכסף" של נתן אלתרמן... כעבור ימים ספורים, ביום שישי - בת-אל אחותך היקרה, התארסה עם בנג'י-בנימין בחור כארז אותו זכית להכירו. חודשיים מאוחר יותר הם נישאו כשאתה שם. כמונו כל אורח ואורח הרגיש בך. רקמנו "חופה" לעילוי נשמתך ובה הכיתוב "עוד אבנך ונבנית בתולת ישראל עוד תעדי תופיך ויצאת במחול משחקים".

על הגביע בו קודש הזוג חרוט שמך "בניה". גביע שקיבלת בהגיעך למצוות, אותו מצאתי בחדרך. בין קהל המוזמנים נכחו הורי צוות הטנק שלך, הורי "כוח בניה". בשמחתנו המהולה בעצב השתתפו משפחות שכולות נוספות, חיילים שלך, מפקדים וחברים. תודה בניה שעזרת לי לשמוח.

מה התמיהה? "כוח בניה". בחנוכה - מתנ"ס קרני-שומרון ארגן "מרוץ הלפיד" לכבודך. לכבוד העלם שרץ "מרתון" כל ימי חייו. שרץ כדי להספיק לעזור. ב"מרתון" המרגש, המאורגן להפליא (כמו שאתה אוהב...) השתתפו חיילים רבים שלך, חבר'ה שלך מה"האקדמיה הצבאית" שכמוך השתתפו במרתון בפריז, ילדי בתי הספר בישוב, צעירים ומבוגרים, דתיים ולא דתיים, המכונים שמאלנים, המכונים ימנים מכל רחבי הארץ.

כמו שתמיד ייחלת. אפרופו חבריך מה"אקדמיה הצבאית" – בועז, החבר עמו נסעת למרתון-פריז סיים קורס מ"פ והודיע לנו שהחליט לחתום לעוד מספר שנים, לכבודך ולזכותך. בט"ו בשבט - קיימה תנועת "בני עקיבא" מחוז שרון-שומרון-צפון, את מצוות החג מצוות הנטיעה, לזכרך.

את המפעל היפה הזה כינו: "נוטעים באמונה - לזכרו של רס"ן בניה". הנטיעות התקיימו בחורשת "אלפי מנשה" השכנה. באירוע השתתפו כ-ארבעת אלפים חניכים. כמעט שכחתי לספר לך... הועלית לדרגת רס"ן. כן, על אומץ לבך על הגבורה ומסירות הנפש. יותר מכך: בימים אלה ממש מוענק לך ולכל צוות "כוח בניה" - צל"ש.

בפורים - שלחנו מאות "משלוחי מנות" לחיילים. לשריונרים - איך לא? חוויה שהזכירה לכולנו את בניה הילד, רץ אתנו מידי פורים עם משלוחים לחיילים ולעולים החדשים. בפורים - חווינו שמחה נוספת. מוריה אחותך, כרעה ללדת. אבינועם הספיק להגיע מהצבא (לא דבר של מה-בכך, אתה יודע שסמג"ד ב"אגוז" לא תמיד מגיע לשבתות...) הוא היה אתה בחדר הלידה.

מוריה מספרת שגם אתה היית איתה. היא בקשה שלא לקבל "אפידורל" כדי שבכל ציר וציר תאחז בך. תרגיש אותך. וכך היה. תודה בניה, על העזרה שהענקת לה. נו, איך לא? "כוח בניה". אחייניתך נקראת "אורה". יציאה מאפלה לאורה. גם לדוד ולימור שלנו נולדה "תחיה", ולעודד ויעל נולדה "אמונה".

אם באחיינים עסקינן... לדוד ואליעד עשינו "חלקע"... איילת וציון חיברו שירים עליך, שרות אותך ומנחמות בתמימותן: "סבתא, אל תהיי עצובה תהיה תחיית המתים..." אלישמע אחיך - התגייס בימים אלו לסיירת אגוז. כשקמנו מה"שבעה" עליך, הדבר הראשון שאמר לי: "אמא את יודעת שתצטרכו לחתום לי".

תשובתי הייתה: "אם המשיח לא יבוא עד אז אחתום. מי כמוך יודע שמי שחותם הוא הקב"ה לא אנחנו. אנחנו רק מחנכים אתכם לתרום, לשרת ולעשות. רק שיתנו לכם להשתמש במה שאתם יודעים, כדי לנצח את האויב כי אין לנו ארץ אחרת". "אין לנו ארץ אחרת" הוא גם השיר ששרו לנו בבית "גיל" בית האוטיסטים שם ממשיכים החיילים שלך להתנדב בכל שבוע מהמקום שבו הפסקת.

אלישיב אחיך - סיים את שירותו הצבאי, הספיק לטייל בארץ ואף לשבור את הרגל ולעבור ניתוח... בפסח לפני כמה ימים התארס אלישיב עם יעל בחירת ליבו. יש לי תחושה מאד חזקה בניה, שאתה מסדר לנו שם את השמחות האלה... מנדנד את "כסא הכבוד" ודורש מהקדוש ברוך הוא: "שלח עוד שמחה ועוד שמחה כדי שהמשפחה לא תהיה עסוקה באובדן שלי".

כמו שאני מכירה אותך, אתה דואג שהכאב יהיה מהול בשמחה ו"כוח בניה" כמו "כוח בניה" כשלוקח משימה, המשימה מצליחה... להזכירך - אמרת שהשנה נרקוד בשלוש חתונות. עם בת-אל רקדנו, עם אלישיב נרקוד בע"ה בקיץ זה אז אנא תתפלל שנזכה לרקוד גם עם כרמית חברתך. חבריך מ"נתיב מאיר" הישיבה התיכונית בו למדת - הקימו את "קרן רעים לעידוד התנדבויות".

מטרת הקרן ללוות את הפעילות ההתנדבותית (של תלמידי כיתות י'-י"א) והקרן על שמך ועל שם מתניה חברך ז"ל. ב"אילן", ב"קו לחיים" ובמקומות הנוספים בהם התנדבת אתה. שיעור החברים בו השתתפת, מתקיים בביתנו - בכל מפגש כזה לומדים על אחת ממידותיך. כך גם בישוב.

בכל מוצאי-שבת בו מברכים את החודש, מתקיים שיעור לעילוי נשמתך כדי ללמוד ולהפנים עוד מידה ועוד מידה ממידותיך המופלאות. צביקה דודך, התחיל לכתוב ספר-תורה לזכרך - בחרנו להתחיל את כתיבת הספר בחדר שלך. היה מרגש. המקום החזיר לי אותך יושב ללמוד תנ"ך מהיותך ילד רך בשנים, פותח ספרי-תורה ונביאים, לומד בעל פה, ניגש לחידונים וזוכה.

בימים אלו עובדים על בניית "מצפור" בגליל העליון - ה"מצפור" ישכון ליד הנקודה ממנה יצאת למשימה האחרונה במלחמה. מהמקום ניתן לראות את לבנון ואת נופי הגליל והגולן שכה אהבת. הפרוייקט גם מסמל את מטרת מלחמה זו והיא שעמדה לנגד עיניך במשך הלחימה הנועזת שלך: להשיב את השקט והשלווה לישובי הצפון.

אלפי עצים באזור נשרפו וחשבנו שאתה כחובב טבע, כחובב טיולים וכמי שהארץ הזאת יקרה כל-כך לליבו תשמח עם פרוייקט שכזה. בעיני יש למפעל זה משמעות נוספת: תחילת חיים וצמיחה חדשה. מההרס והחורבן לפרוח מחדש. בניה הלב גדוש בך וקשה לסיים את המכתב. אנא דרוש מהקדוש-ברוך-הוא שימשיך לתת לנו כוח למשימות שעוד נכונו לנו, אמא.

דרור שפר היה במילואים הגיב על הידיעה ב- Ynet (13.3.07) על ההחלטה להעניק ל"כוח בנייה " צל"ש: אני בן 40 וגר ביפו,אני רוצה לפני הכול להביע את צערי העמוק אל אבדנכם,אין לי יכולת להקל על צערכם, פשוט אשתף אתכם בזיכרון האישי שלי מהחלק הקצר במלחמה שבו פגשתי את יקירכם ז"ל.

תפקידי הצבאי במילואים הוא איש סיור תצפיות ומודיעין ומזה 19 שנה אני עושה מילואים בפלוגה מסיעת של גדוד צנחנים 9255. גויסנו חברי ואנוכי בשני לחודש אוגוסט, ובחמישי לשמיני נכנסנו אחרי אימון קצר והצטיידות ללבנון (גזרה מזרחית). ב – 6.8 פגעה קטיושה והרגה 12 חיילים מהגדוד שישבו במתחם התארגנות בכפר גלעדי כל ההרוגים וגם הפצועים היו שייכים למה שנקרא דרג מסייע שהורכב מהוותיקים בגדוד אנשים יקרים שהכרתי שנים משרותי במילואים זו הייתה 'קבלת הפנים' לה 'זכינו' בימים הראשונים למלחמה.

הגדוד נע צפונה מרב א תלתין לכפר שנקרא דיר-סיריאן ומשם לעדישת-אל-קוצר לא צריך לציין שהתנועה הזו לוותה כל הזמן הזה בירי על הגדוד ובהיתקלויות כאלו ואחרות באנשי חיזבאללה. ביום רביעי ה – 9.8 בבוקר התמקם חלק מהפלוגה שלי ואני בתוכם בבית בסמוך לעדישת-אל-קוצר בשעה שבע לערך נורה על הבית בו שהינו מטח של 4 פגזים מטנק צהלי שזיהה את הכוח שלנו בטעות ככוח אויב, ושלושת הפגזים הראשונים פגעו בחדרים בהם שהינו, מהירי נהרג חברי לפלוגה איגור קוואליק ונפצעו עוד שבעה חברים מהם שניים קשה.

אני לא אנסה לתאר לכם את ההרגשה שלי בדקות האלה. במהלך האירוע אני חייב לציין לא ידענו שהירי הוא ירי של כוחותינו תוסיפו לזה נפגעים ,זעקות של פצועים, וחשש מהתקפה על הבית, בקיצור גיהינום. לאחר פינוי הנפגעים למסוקים ופינוי כמה נפגעי הלם נשארנו בבית אספנו את ציוד החבישה שהיה מפוזר בכל הבית ואת הציוד שהיה שייך לנפגעים.

בדיוק בשלב הזה מדובר על דקות השקט הראשונות, נכנסו לבית ארבעת אנשי צוות הטנק שנקרא 'בניה' את השם שמעתי בקשר וכשנכנס בניה והציג את עצמו הבנתי שהכוח הוא למעשה טנק אחד, כל האירוע של הירי ופינוי וכך גם הדקות שאחריו חקוק חזק מאד בזיכרוני כולל המחשבות שלי ש'עפו' במהירות שלא חשבתי שמח אנושי יכול לייצר.

אני זוכר שכמה שניות לפני שהצוות של בניה נכנס הבטתי באנשים שלנו שכולם בלי יוצא מן הכלל צעירים ממני ושאלתי את עצמי 'איך הם יהיו מסוגלים להמשיך? 'ובדיוק אז נכנס צוות הטנק, הדבר הראשון שבלט היה השקט שלהם והרוגע זה הדהים אותי בצורה שאני לא יכול לתאר, לא הבנתי מהיכן היה להם את ה'קוליות' הזו להיכנס לבית הזה עם החורים בקירות וכתמי הדם על הרצפה לא למצמץ ולחלק הוראות לגבי חלוקת הציוד והדרך שיש להעמיסו על הטנק אני זוכר שישבתי בזמן שחברי העמיסו את הציוד ופשוט הסתכלתי על בניה ועל החבר'ה שלו והייתי המום ולאט לאט הבנתי שמכאן פשוט ממשיכים אוספים את הכוח וממשיכים, אני מקווה שאני לא מעייף אתכם אבל עוד מחשבה שאני זוכר שעברה לי בראש לגבי ה'שיריונרים' הם מבחינתם זיהו אויב וצריך לתת להם המון 'קרדיט' על הדיוק במטרה וההרס שהם זרעו ואני זוכר גם שציינתי לעצמי שאם אנשי השריון שלנו יורים מהטנק ההוא ונראים כולם כמו הצוות המדהים הזה והם בעצם טנק אחד אזי אנחנו 'מסודרים' ויכולים להרגיש בטוחים.

אני לא איש של תפילות וכמו שאתם קוראים גם לא של מילים אבל בכל ליבי אני מקווה שתצליחו לאסוף כוח ולהמשיך למצוא חדווה בחייכם ושלא תדעו עוד צער

הרבה דובר במלחמה הזאת על החיילים שנשארו בתוך השטח בלי אפשרות להביא להם אוכל ומים. יותר מזה אפשר לספר על חיילים שמסרו את נפשם על מנת להביא לחיילים אוכל מים ותחמושת תוך כדי הקרבה של ממש. את הסיפור הזה שמעתי מנדב שטיינר לוחם צנחנים שהיה ביחידה שתפקידה להביא אספקה ולפנות נפגעים משטח הקרבות.

היינו כל הזמן בתנועה, כל הזמן נסענו על הציר מתוך מטרה לפנות את הפצועים כמה שיותר מהר ולהכניס אוכל ותחמושת ללוחמים. ציר התנועה שלנו היה ידוע והמחבלים היו אורבים לנו כל הזמן. כל נסיעה היינו נוסעים תחת אש. כל נסיעה הייתה נס. כל נסיעה ראינו את יד ה' מגינה עלינו בחוש ממש.

אני יודע שמספרים על הטילים של החיזבאללה שהם לא יודעים לטעות. אני יודע שהטילים שלהם יודעים רק לפגוע. אבל אצלנו זה היה אחרת. הם היו עוברים ליד הטנקים והרכבים שלנו במרחק של מילימטרים ספורים. נסים. נסים. נסים. אני חושב שניצלנו רק בזכות החיילים שהבאנו להם אוכל ותחמושת.

לצערנו ראינו אנשים צדיקים מאיתנו שנפגעו. סרן בניה ריין היה בטנק שליווה אותנו כל המסעות המסוכנים הללו. הוא סיכן את עצמו אלפי פעמים בתוך המלחמה הזו. הוא היה כל הזמן על הקו המסוכן הזה. הוא הבטיח את החיים של כל הפצועים שפונו דרך הציר שלנו. של ההרוגים שהובאו לקבורה.

של החיילים שקיבלו אוכל ומים בתוך המלחמה. אם יש בעולם מישהו קדוש. זה הקצין הזה. הוא וכל חבריו החיילים והקצינים שנסעו לתוך התופת הזו בידיעה ברורה שהם משליכים את נפשם למען הצלת כלל ישראל

אני מיכל שרה אמו של יריב ברוש שהיה סמ"פ של בניה במשך ארבעה חודשים עד אפריל שנה זו. הכרנו את בניה דרך הסיפורים של יריב שהגדיר אותו "תותח", אחד שכל מה שהוא עושה, הוא עושה בצורה מושלמת. אדם שנותן את עצמו עד הסוף בלי פשרות ובלי הנחות. כבר אז דרך הסיפורים של יריב אהבנו אותו.

אמיר בעלי ראה את בניה פעם אחת, הם רק החליפו בניהם מספר מילים ולחצו ידיים ומאז הוא נשאר לו בלב. אמיר הסביר אז שבניה הוא מסוג האנשים שגם אם אתה רואה אותם לדקה הם הולכים אתך תמיד בדרך. קיבלנו את ההודעה על בניה באמצעות הרדיו. יריב שנמצא בחו"ל, קרא על כך באינטרנט וטלפן בבכי תמרורים: "אימא, לא יכול להיות שבניה איננו." גם בגלל שיריב לא נמצא בארץ וגם בגלל שהרגשנו כך, באנו ללוויה של בניה.

היינו שם בין כל האלפים, שמענו את דברי ההספד בחצר ביתכם ומעל הקבר והרגשנו קרובים אליו ואליכם. אין לי הסבר מדוע. אני חיבת להודות שגם אני וגם אמיר בעלי, גדלנו בבתים שמאלניים. מאז שירותינו הצבאי לפני שלושים שנה לא ביקרנו מעבר לקו הירוק. היינו בעד פינוי רצועת עזה.

אני חייבת לומר לכם שחזרנו מהלוויה של בניה אנשים אחרים. צעדנו בקרני שומרון בדרכו האחרונה של בניה, ראינו וחשנו את האנשים שצעדו אתנו ומשהו בתוכנו השתנה. ראינו שבניתם בתים לתפארת עם משפחות מדהימות והבנו שיש לנו עוד הרבה ללמוד מכם. מעולם לא ראינו ישוב אחד שהוא משפחה אחת כל כך תומכת.

שמעון דיבר מעל הקבר על אחדות בעם וזה בדיוק מה שאנחנו מרגישים מאותו רגע. אהבה לכל עם ישראל ללא מחיצות של דעות פוליטיות כאלו ואחרות ואתכם אנו רוצים לחבק עם אהבה אין קץ. אנו מעריצים אתכם על אומץ הלב, גדלות הרוח ומודים לכם על כך שאתם מיישבים את ארץ ישראל במקומות שאחרים לא הולכים לשם.

כן, חזרנו מההלוויה אנשים אחרים אני מקווה שטובים יותר, שרוצים באמת ובתמים אחדות בעם ואהבת ישראל כיוון שלכולנו אותו גורל, כולנו בני אותו עם. מתוך מה ששמענו בלוויה, הכרנו גם אתכם חגית ושמעון, איזה אנשים מדהימים אתם. אנו מרגישים שיש לנו עוד הרבה מה ללמוד מכם ואנו מרגישים כלפיכם אהבה רבה בדיוק כמו שהרגשנו את האהבה שלכם כלפי כולם.

כואב לי הלב ששינוי כל כך עמוק בתוכנו התרחש כתוצאה ממותו של בניה. זו הסיבה שאיננו מפסיקים לחשוב עליו מאז. אין לי ספק שיש לו שליחות גדולה שם למעלה ואני מבינה כעת שגם לכם יש שליחות כאן למטה. את השליחות הזו הבנתי כשהיינו אתכם ביום שלישי בבוקר מבלי שתדעו שאנחנו שם לידכם, כואבים את כאבכם, מחבקים אתכם ותומכים בכם.

שלכם, אמיר ומיכל שרה ברוש.

לפעמים לתת את הכל אומר את הכל / רובי לוינקינד, תלמיד יב' מתיכון הראשונים הרצליה "לא. לא רציתי למות!" ניסיתי להסביר שוב למלאך החוקר. המקום מזכיר נשכחות, את הבקום בצו הראשון. מזכיר לי את החדר שבו עושים את הראיון האישי. חדר מטר על מטר וחצי עם שולחן באמצע ואפס מקום לזוז.

ההבדל הגדול הוא שאני לא חי עכשיו. "בניה, אני חוזר שוב. למה רצית למות?" חזר ושאל אותי המלאך. אני לפחות משער שהוא מלאך, אני מת כבר כמה שעות והוא היצור הראשון שפגשתי אז פשוט היה נראה לי הכי הגיוני שהוא מלאך. "אני לא רציתי למות. כמה פעמים אני צריך לחזור על זה?" "אז איך אתה מת ורק בן 27?" יש הגיון בדברי המלאך, אך באמת לא רציתי למות.

ההיפך, רציתי להציל אנשים. לעזור כמה שאני יכול ולתת ממני הכל בשביל המשימה. "אתה יודע איך מתתי?" שאלתי את המלאך עם מבט של גאווה בעיניים. נכון שלא רציתי למות אך אני לא מתחרט על מעשיי. "נפגעת מטיל נ"ט." השיב לי המלאך במעין אדישות מרגיזה. "נפגעתי בזמן ניסיון חילוץ של טנק פצוע!" התפרצתי עליו.

אני לא אדם שמתפרץ כמעט אבל לא אהבתי את הביקורתיות שהמלאך הזה העביר עלי. החלטתי שאני מוכרח להציג לו הכל בבירור, שיבין אחת ולתמיד: "אני לא יודע אם אתה יודע מה קורה שם למטה. יש מלחמה. ישראל במלחמה מול לבנון!" "כבר אין מלחמה." קטע אותי המלאך. "המלחמה נגמרה היום." המשפט השאיר אותי המום לרגע, לא ידעתי אם לשמוח או להתאכזב.

רק עוד יום הייתי צריך לשרוד והייתי חוזר הביתה לאימי, ארוסתי, כל משפחתי. המלאך הסתכל עלי וראה את התסכול שלי. הוא ריכך את פניו ואמר בקול רגוע "אני יודע מה עשית במלחמה. אני יודע שבפרוץ המלחמה הייתה בחופשה, החופש הראשון שלקחת לעצמך מאז גיוסך לצה"ל.

אני יודע שמיד כששמעת על פרוץ המלחמה התייצבת ביוזמתך לפני המג"ד והודעת לו: 'אני כאן' וכאשר הוא סירב לתת לך תפקיד באמצע הלחימה אמרת: 'כל עוד תושבי הצפון לא חוזרים לביתם, גם אני לא חוזר!' רק בעקבות עקשנותך הוחלט שתפקד על כח חילוץ שאפילו נקרא על שמך, 'כח בניה'.

פעילותכם הייתה רבה, נכנסתם תחת אש להביא אספקה של מזון ותחמושת לכוחות הלוחמים ולקחתם על עצמכם לחלץ עשרות לוחמים שבלעדיכם כנראה היו כאן במקומך." "אז למה אתה נשמע כועס?" קטעתי את המלאך. הוא יודע את הנסיבות למותי אז איך הוא יכול להשאר כעוס. "בניה," המלאך התחיל לדבר אך היה נראה שקשה לו להמשיך.

הוא דיבר כעת בשקט ובטון עצוב: "אתה לא אמור להיות כאן. אתה אדם טוב. אני יודע את עברך טוב מאוד. אני זוכר שכששאלו אותך החברים מדוע לא רצית להתגייס לסיירת ענית להם: 'גם בשריון צריך חבר'ה איכותיים.' אני יודע שעזרת לעולים חדשים בילדותך וגם בצבא לא הפסקת לתרום ולסייע ולקחת חלק בארגונים המסייעים לילדים חולי סרטן ושיתוק.

אני כועס כי אני לא מבין. אני לא מבין למה אתה פה והעולם ממשיך להתנהל כרגיל. אם אדם טוב לא מקבל מזל טוב אז למה להיות אדם טוב בכלל?" "אתה טועה." הפצרתי במלאך. "כן קיבלתי מזל טוב! נפל בזכותי לעזור לכל אותם אנשים שאמרת. בזכותי עשרות חיילים חזרו הביתה וחסכו למשפחותיהם צער רב ואובדן!

לא מתתי לשווא!" "לא היית צריך למות בכלל!" התפרץ המלאך כשעיניו כבר דומעות. חייכתי אליו, גם כעת כשאני מת אני לא יכול לראות אנשים סובלים. הבטתי בעיניו ואמרתי: "כמו בפולין, בטיקטין, בטרבלינקה, כשחשתי שאני דורך על מתים, שאני דורך על אנשים אחים. והמוות מלווה בכל.

כך גם אני ושאר חללי צה"ל. אני יודע שמותנו הולידו חיים חדשים והחיים האלה הם כל עם ישראל. החיים שלי מקנים זכות להיות יהודי חופשי בארץ ישראל. החיים שלי מקנים זכות להיות חייל בארץ ישראל. החיים שלי וכל שאר האנשים שהזכרתי מקנים זכות לייצג כחייל יהודי מארץ ישראל את כל אלה שהיו ואינם ואת אלה שישנם." "אך המחיר גדול מדי, אתה לא חושב?" שאל אותי המלאך שדמעות כבר נוזלות מעיניו.

"משפחתי חינכה אותי לתת את הכל. לפעמים לתת את הכל אומר לתת את הכל."

גולן ואך: לרגל הולדת ילדו השביעי - בניה ואך בבית הכנסת אתמול קראנו בשמו/ בעצם היום. לא בלחישה. והיטב חשנו. הוא ישנו/ קראנו בניה. והוא שב. על פסגת הר גלילי עוטה ערפל/ וברקים ומים ורוך אדמה הופיעו חיים וקם הנופל/ ובכי התינוק הוא שחוק האומה. חיי עולמים זרמו ממרום/ בתוגת צמרות וגיל נחלים ושמו בניה.

ירד בגבורות/ בן איש חי. רב פעלים. יודעת הנפש את סוד החיים/ הרז שרק לעיתים נגלה כל עוד יקראו בשמות. עבריים/ אין המוות שורר בעולם כלל.

לפני הצבא אמר לי בניה שהוא לומד הרבה הרב קוק ועל א"י שיגיע טעון במטען רוחני לצבא, להגנה על א"י. בפורים לפני שהתגייס הוא זיכה אותי בחוויה שלא ראיתי אף פעם. הלכתי בשביל המוביל מהישיבה לבית הכנסת המרכזי בנווה דקלים, ופתאום אני רואה את בניה שכבר הספיק להתבסם, שוכב על השביל ומחבק את האבנים ואומר כמה שאני אוהב את א"י, ודיבר בשבחה של א"י.

כשרצו להרים אותו ולקחת אותו לחדר, היה לו אש בעיניים וצעק 'שאף אחד לא ייקח אותי מא"י, שאף אחד לא ייגע בי וייקח אותי מאבנים אלו'. נראה לי שהוא שכב שם חצי שעה ואולי יותר, מחבק את האבנים של א"י הקדושה. (מספר אייל ישראל שטרנליב, חבר מ"תורת החיים") קורות חיים מפרי עטו מתוך מכתב לכרמית יוני נתניהו רשמים מהמסע לפולין פולין ממעוף הציפור הייתי בטרבלינקה משפחה מכתב מאמא לבניה חברים מהיישוב חברים מהישיבה אייל שטרנליב חברים מהצבא מחזור נוב' 2000 שמיר אידלמן עודד מטס אורי הנדסה אמיר כוכבי אורן

היינו חיילים צעירים בצמ"פ של גדוד 74 ובניה היה הדבר הכי טוב שקרה לנו. קצין שסופסוף הסתכל עלינו כבני אדם ובראש ובראשונה היה חשוב לו הבנאדם עצמו ולא החייל שאמור לקבל פקודות. גם אם היינו במצב רוח רע ודי מבואסים פתאום בא בניה עם חיוך וטון דיבור שקט ומורה על פקודה.

איך אפשר בכלל לסרב לו או להתבאס מקבלת פקודה כשהוא עומד עם החיוך. בניה, היית לנו יותר מקצין. חבר נפש. (מחזור נוב' 2000 גדוד 74) קורות חיים מפרי עטו מתוך מכתב לכרמית יוני נתניהו רשמים מהמסע לפולין פולין ממעוף הציפור הייתי בטרבלינקה משפחה מכתב מאמא לבניה חברים מהיישוב חברים מהישיבה אייל שטרנליב חברים מהצבא מחזור נוב' 2000 שמיר אידלמן עודד מטס אורי הנדסה אמיר כוכבי אורן

אינני בקיא גדול בתורה אולם מוצא אני לנכון לבקש מחילה על כך שבינוני מעיד על צדיק. האור שבקע ופרץ ממך דרך עיניך הטובות וחיוכך המפורסם. שמחת החיים ואהבה ללא תנאי שידעת להעניק לפקודים ולחברים לנשק. תחושת היחידה- עם הצבא ודרכו עם עם ישראל והיכולת לביטול העצמי תוך מחיקת כל סממן של אגו עד ליצירת אחדות וכוליות עם עמ"י.

על כל אלה אני מודה לך- על שזכיתי לראות אדם המשרת את עמ"י ואלוהיו מתוך שמחה ותחושת שליחות. אוהב אותך וזוכר את צוואתך לנצח. (ברעות שיריונאים- שמיר אידלמן) קורות חיים מפרי עטו מתוך מכתב לכרמית יוני נתניהו רשמים מהמסע לפולין פולין ממעוף הציפור הייתי בטרבלינקה משפחה מכתב מאמא לבניה חברים מהיישוב חברים מהישיבה אייל שטרנליב חברים מהצבא מחזור נוב' 2000 שמיר אידלמן עודד מטס אורי הנדסה אמיר כוכבי אורן

רק כמה רגעים חטופים במוצב ובארץ אחרת... מלוכלכים, מיוזעים, עייפים, עטופים במדים ומתוך כל העטיפות יוצא מבט של צחוק וקריצה וטוב שלא נגמר ולא יגמר. ידעת שמשימות החילוץ שאתה עושההם בסיכון גבוה 50% 50%. במיוחד לאור יום, אבל בניה לא ישאיר פצועים בשטח אף פעם.

אמרת לי שזה שטויות וקשקוש שהם לא יורים בלילה ושיקשיבו לך כי הם כן יורים... אתה היית כאן אבל אתה גם משהו אחר. משהו מלמעלה משהו קצת גדול מאיתנו. (עודד מטס, קצין מילואים פלס"ר נח"ל) קורות חיים מפרי עטו מתוך מכתב לכרמית יוני נתניהו רשמים מהמסע לפולין פולין ממעוף הציפור הייתי בטרבלינקה משפחה מכתב מאמא לבניה חברים מהיישוב חברים מהישיבה אייל שטרנליב חברים מהצבא מחזור נוב' 2000 שמיר אידלמן עודד מטס אורי הנדסה אמיר כוכבי אורן

אמנם אינך שומע או יכול לקרוא את דבריי, אך אני מרגיש צורך לכתוב זאת בכל זאת. אתמול בלילה ב-3.09.06 הוריך ביקרו אותי, היה לי הכבוד והזכות להכיר את הוריך. אנשים לא מפסיקים לנהור לביתך ולספר את סיפור גבורתך. המפגש הראשון שהיה לי איתך היה כשהפומ"ה שלי פרסה זחל ב-5:00 .כשעליתי בקשר לדווח על כך אתה היית הראשון שעלה בקשר ואמרת שאתה בדרך אלי.

משכת אותי לכיוון המגנן במעלה ההר, בפאתי א-טייבה, בנקודה שהעלייה הייתה תלולה ,לטנק לא היה מספיק כוח לעלות אותי למעלה. ניסינו מס' פעמים כ-7 דק' אינך מוותר, הכבל מתנתק ואתה לא נותן לי רגע להישאר לבד מטה ,היית יורד ועוזר לי לחברו. בקשת ממג"ד 46 להפעיל ארטילריה בקור רוח ובתבונה לעבר המערב.

התחלנו לזרוק רימונים ונרות עשן שהיו לנו בכלים. השעה הייתה 05:45,06:00 בבוקר, לא זכור לי בוודאות.אמרת לי אורי יש לך מטען ניתוק זחל? עניתי כן-אמרת לי חבר אותו וכך עשיתי. המטען היה נפל ולא לקח,לאחר ששנינו רואים משמאלנו מטרים בודדים מאיתנו נ"טים החלטת להכניס את אנשי צוות הפומ"ה לטנק, נכנסו 12 לוחמים בטנק והעלית אותנו למקום מבטחים,עוד לא הגעת בעצמך למקום מבטחים וירדת שוב לחלץ כלי אחר.

הפומ"ה שלי קיבלה נ"ט שנכנס בצד אחד ויצא צד שני.בפומ"ה יש שלוש שורות של ישיבה. הנ"ט נכנס בשורה הראשונה בצד שמאל ויצא בשורה האחרונה מצד ימין,למזלנו בזכותך לא היינו שם. שפגשתי אותך לראשונה,הסתכלתי עליך והמבט שלך נתן תחושת בטחון וקור רוח כמו טפיחה בגב שאמרה אורי אל תדאג - אתה עם בניה והכול בסדר.

יום אח"כ פגשתי אותך במעלה המגנן ואמרתי לך בניה אני חייב לומר לך תודה,אתה ענית בצניעות וענווה לא עכשיו. הימים עברו ובאחד מהימים הראית לחיילך את מוצב הבופור,כמה דק' אח"כ ביקשתי ממך את המשקפת שלך ולראשונה זכיתי לדעת את שם המשפחה של הבחור שהציל אותי –בניה ריין.

הוריך סיפרו לי שחלצת את חיילי הצנחנים שנפגעו מדו"צ באור יום וכן משכת באף שני טנקים שהיו בשטח סכנה במגנן התופת בחרבת אל-כסף. כאדם שנמצא בסכנה ורואה אותך מגיע אליו הוא חש הקלה.כשהוא רואה אותך הוא חש גם קור רוח ובטחון שמוקרנים ממך.כשהוא רואה אותך את מעשיך הוא גם מבין את אומץ ליבך.

הגעת לחילוצים האלה כמו שליח האל. לא יוצאת מראשי התמונה שלך עומד בתא מפקד בטנק,התמונה הזו הזכירה לי אדם רוכב על הסוס. רוכב מיומן ששולט בסוסו ללא עוררין-כך היית. אם יכולתי להביע את הערכתי אליך במילים הייתי רושם זאת אך אין מילים שיכולים להביע את תודתי והערכתי אליך.

הייתה לי הזכות להכיר אותך במלחמה ,להכיר את הוריך וזכות מאין כמוה שלאחיין שלך קראו בניה-אורי. תודה איש אמיץ אורי קורות חיים מפרי עטו מתוך מכתב לכרמית יוני נתניהו רשמים מהמסע לפולין פולין ממעוף הציפור הייתי בטרבלינקה משפחה מכתב מאמא לבניה חברים מהיישוב חברים מהישיבה אייל שטרנליב חברים מהצבא מחזור נוב' 2000 שמיר אידלמן עודד מטס אורי הנדסה אמיר כוכבי אורן

אני תמיד בא אליך, גיל, כשאני צריך ממך איזו הכוונה. איזה סימן שיורה לי מה עכשיו. כאן, בחלקת האדמה מהיפות בארץ, אני מרשה לעצמי לשבת איתך ולשתוק. קצת מצחיק שהחלקה הזאת בפאתי היישוב נטף, שמשקיפה על הרי ירושלים והעמקים החיים שביניהם, מוקדשת דווקא למתים.

מצד שני, גיל, תמיד ידעת להתקמבן. הקפה על הגזייה, כמו שבטח שמת לב, ואני יושב ומעשן סיגריות ברצף. אני מעשן בשביל שנינו כבר הרבה מאוד זמן. הפעם באתי קצת לשתוק. תקופה קשה עוברת עלינו במדינת ישראל, ובמורד הגרון מתחלקת מועקה. אתמול קברנו ארבעה חברים מהחטיבה.

יש מלחמה ואנשים נפגעים בה כל יום. השבוע היה תורה של ''עקבות הברזל'' להשלים את מכסת השכול, ולא בפעם הראשונה מאז שהתחילה המלחמה. השמועות רצו מהר. טלפונים לחמ''ל ולחברים שעדיין משרתים אימתו את השמועה הקשה: איבדנו ארבעה ילדים־לוחמים. ''בחרתי'' שתי הלוויות מתוך הארבע, ונסעתי מהמילואים קודם כל ללוות את בניה.

אתה זוכר את בניה, גיל? צעיר, כיפה סרוגה, מופנם, שקט, רציני, אמין. מסוג האנשים שבסוציומטרי יקבלו ניקוד מקסימלי בסעיף ''מוכנות ללכת איתו למלחמה''. הלוויה זה אף פעם לא סיפור פשוט. בבית הקברות בקרני שומרון, בין גבעות חשופות וכיפות סרוגות, בין בנות אולפנה ושריונרים מאובקים על סרבלים, מכה בי בפעם הראשונה ביום זה ההבנה של המשפט ''האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו''.

כל כך קל פתאום להבין את בניה, שאף פעם לא דיבר יותר מדי אלא עשה בשתיקה נחושה. משם נסעתי לבית העלמין בירושלים ללוות את אורי גרוסמן. אורי, אח של יונתן שהיה איתנו בצבא, המשיך בדרכו והגיע לגדוד ''שלח''. בקרב הספציפי הזה לא הוא ולא בניה היו ''אמורים'' להיות.

אבל משהו דחף אותם כן להיות שם. היו סיפורים של החברים על נער שמייצג את כל מה שיפה בצבריות הירושלמית, השורשית, המחוברת עמוק למקום ואנשים. נער רודף שלום ודעתן. כאן, בפעם השנייה באותו יום, הסתכלתי סביב, ראיתי את ההורים, את האח והאחות וחשבתי על האדם כתבנית נוף מולדתו.

בהלוויה של בניה, גיל, דיברו על בניין הארץ כמורשתו של בניה. בלוויה של אורי דיברו על הידברות עם השכנים שלנו כתנאי להמשך קיומנו. אצל בניה דיבר אפי איתם על המשך ההתיישבות בשטחים. בהלוויה של אורי דיבר יונתן, האח, על המחיר שאנחנו משלמים בחברה הישראלית.

בשתי ההלוויות דיברו על ציונות, ואני חשבתי לעצמי שאולי בניה ואורי לא היו בוחרים לדבר על המובן מאליו. מובן מאליו, אני אומר, כי שני הילדים האלה (אני מזכיר רק את שניהם אבל מתייחס גם לחבריהם לצוות) ייצגו את הציונות במעשיהם. כשהגיע הזמן להוכיח הם לא התלבטו.

מרגע ההתנדבות למשימה לא היו שם ילד שגדל בשמאל הישראלי וילד שגדל בציונות הדתית. הם קיבלו אחד את השני כמו משלימים אחד את השני. היו בהם תחושת האחדות ושיתוף הגורל, שכל כך חסרות לנו פה ביומיום, והם לא עצרו לרגע לחשוב על זה. בדרך חזרה עמדתי מול קיר השמות בלטרון.

עצירה בדרך הביתה אחרי יום מר וכואב. הזדמנות לתפוס את כולכם ביחד ולדרוש בשלומכם. שם הבנתי שגם בלוויה הזאת וגם בלוויה ההיא, לא הייתי צריך להרגיש שלא בנוח, או לא במקום. זאת הציונות שלי. זאת אמורה להיות הציונות של כולנו. אין כאן אחד שלא אוהב את המדינה, אנחנו רק רואים אותה קצת אחרת.

חייבת להיות דרך אמצע: כזאת שלא תפריד בין בניה לאורי, בין משפחת ריין למשפחת גרוסמן. הם הרי כבר נתנו הכול למדינה, לאדמה, לעם. עכשיו הפילוג הזה מעמיד אותם משפחה מול משפחה. שכול מול שכול. בן מול בן. אני תמיד בא אליך כשאני צריך ממך איזו הכוונה. איזה סימן שיורה לי מה עכשיו.

חזרתי שוב, והנה עברו כמה חודשים. אתמול ציינו בכיכר את יום השנה ליום ששינה את רובנו. דוד נאם בכיכר. מיליוני תגובות תומכות, זועמות, מחבקות, מנאצות, הציפו את אתרי האינטרנט ואת אמצעי התקשורת האחרים. ניסו להסביר לו בצורה רגשית. ניסו להסביר לו בצורה שכלתנית.

אמרו לו שהוא לא מבין. אבל אני ישבתי באוטו ושמעתי והבנתי. הוא דיבר בצורה אנושית. יש פה משהו שהוא יותר חשוב מהכול. החיים שלנו. אלה מאיתנו שנשארו. קידוש החיים כמעט שלא מתקיים פה, ואנשים שוכחים שבלי החיים האלה אין לנו פה תכלית. ברגעים כאלה אני מצטער במיוחד שאתה כבר לא פה.

האמונה שלך בצדקת הדרך, בחום אנושי, בהבנה וסבלנות וסובלנות. אהבת המולדת שלך -''מה עוד לא נתנו, וניתן'', אהבת המשפחה והסביבה. הרצון לעזור ולהבין את האחר גם אם הוא שונה. זאת הציונות שלך, תבנית נוף מולדתך. זאת הציונות שאני מנסה לאמץ לי בכל הכוח.

שקטה, לא מתלהמת, מכוונת מטרה בעלת יעדים וערכים אוניברסליים. כשיגיעו אליך בניה ואורי, תאמץ אותם חזק. תעזור להם להתרגל. אל תתן להם להסתכל למטה. שלא יתחילו לפקפק בצדקת העם ששלח אותם להגן עליו, אך לא ידע לאמץ את מורשתם המשותפת שנוצרה שם, בטנק בחירבת כסיף.

שלך, ושלהם, אמיר. קורות חיים מפרי עטו מתוך מכתב לכרמית יוני נתניהו רשמים מהמסע לפולין פולין ממעוף הציפור הייתי בטרבלינקה משפחה מכתב מאמא לבניה חברים מהיישוב חברים מהישיבה אייל שטרנליב חברים מהצבא מחזור נוב' 2000 שמיר אידלמן עודד מטס אורי הנדסה אמיר כוכבי אורן

אליך אחרי תקופה קשה בצבא, שכבר נמאס לי ורציתי להשתחרר. אתה התעקשת לקבל אותי למרות הכל ולא ויתרת לי. הראית לי שאני מסוגל וסחפת אותי אחריך לאורך כל הדרך ששירתתי תחתיך. אתה אחד האנשים הבודדים שאני יכול להגיד עליהם מנהיגים. היית לי מנהיג, מפקד, מורה ומדריך.

כשם שלא ויתרת לעצמך, מעולם לא נחת לרגע, כך גם לא ויתרת לפקודיך. זה היה הקסם שלך ותמיד שמרת על אופטימיות. בזכות האמונה שלך בסובבים אותך ובזכות העקשנות הראית לי שאני יכול להיות סמ"פ שלך, אחרי שהייתי מ"מ שלך. אורן קורות חיים מפרי עטו מתוך מכתב לכרמית יוני נתניהו רשמים מהמסע לפולין פולין ממעוף הציפור הייתי בטרבלינקה משפחה מכתב מאמא לבניה חברים מהיישוב חברים מהישיבה אייל שטרנליב חברים מהצבא מחזור נוב' 2000 שמיר אידלמן עודד מטס אורי הנדסה אמיר כוכבי אורן

השיר נכתב לזכר רב־סרן בְּנָיָה רַיין מקרני שומרון, שנפל על קידוש ה׳ במלחמת לבנון השנייה.

עקבות דם
שניגר עלי דרך
הובילוני עדך
כסא הכבוד.
דמעות אם
הבוכה ללא הרף
חלחלו עדי לב
הרעידוני רעוד.
במקום גיבורים
אין בריה יכולה לעמוד.
מקומם הוא
כסא הכבוד.
מקומם הוא
כסא הכבוד.
ובחלוף הזמן
כשרואים את פניך
נזכרים בחיוך
בעצמת השתיקה
במרכבת אש
בסערה השמימה
הו בניה, בניה
נשארה האמונה
במקום גיבורים
אין בריה יכולה לעמוד.
מקומם הוא כסא הכבוד.
מקומם הוא כסא הכבוד.
במקום
בניה
אין בריה יכולה
לעמוד
מקומו הוא
כסא הכבוד.
מקומו הוא
כסא הכבוד.

מוקדש לזכרם של רס״ן בְּנָיָה רַיין וצוות „כוח בניה” ז״ל ולכל הנופלים במערכות ישראל.

בלב נרגש, בנפש הומייה
תפילת הילדים אל המחר
מכאן נמשיך למרות מה שהיה
לעשות שלום לא מאוחר
מי שמאמין דרכו עוד תנצח
מי שיש בו אהבה
אל יום חדש, בארץ הטובה
במעלה הדרך יש תקווה
בסוף המלחמות
מבעד לדמעות
היד מושטת, מבקשת
יד אחרת שתאמר שלום
"וכתתו חרבותם לאתים, וחניתותיהם למזמרות
לא יישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה..."
בסוף המלחמות
מבעד לדמעות
היד מושטת, מבקשת
יד אחרת שתאמר שלום
יש בלב של כל אחד חלום על שקט
החלום על השלום
לא מלחמות, לא צער
לא דמעות
שלום
וכבר קרב היום...

בימים אלה של אחרי מלחמה ובחירות, באווירה של חשש ואי וודאות מפני העתיד, כמו גם לאור ספקנותם של ילדינו ביחס לאפשרות לכונן שלום אמת עם שכינינו, מן הראוי, ברוח שירו של יהודה עמיחי, לזכור ולהזכיר כי "גם האגרוף היה פעם כף יד פתוחה ואצבעות". כף יד פתוחה ואצבעות המושטות כל העת לשלום ומגששות, גם היום, לקראת יום העצמאות ה-61 למדינתנו, אחר כף יד פתוחה דומה המושטת אף היא ללחיצת שלום מצד שכנינו, כמו זו שהושיט לנו הנשיא אנואר סאדאת מתוך עלטת המלחמה שהייתה, לפני 30 שנה.

ברוח נבואתו של הנביא ישעיהו ותפילותינו לימים טובים יותר, בהם "לא יישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה", נכתב השיר "תפילה לשלום". את השיר הלחין דורון ב. לוינסון, מי שהיה מ"פ בשריון ונפצע קשה בקרב על "החווה הסינית" במלחמת יום הכיפורים, לזכרם של שלושה מחבריו שנהרגו במערכות ישראל, בתקופת החלמתו בבית ההחלמה.

השיר מוקדש לזכרם של רס"ן בנייה ריין וצוות "כח בנייה" ז"ל ולזכרם של כל הנופלים במערכות ישראל ושל נפגעי הטרור ופעולות האיבה. את המילים לשיר כתבה חמוטל בן זאב-עפרון. מיטב אמני ישראל, שכוללים, בין היתר, את אילנית, הראל מויאל, לאה שבת, אלי לוזון, סי היימן, ומומי לוי, בליווי התזמורת הסימפונית החדשה חיפה, מקהלת הילדים "לי-רון" וחבורת הזמר "קול-הזרם", הקליטו את השיר ואת הקליפ, לקראת יום העצמאות ה-61 למדינתנו, כדי לחזק את רוח העם ואת רוחם של מפקדי צה"ל וחייליו וכדי לתת ביטוי לאחדותנו וכמיהתנו הכנה לשלום אמיתי, בינינו ובין עצמנו ובינינו לבין שכנינו.

המעבד והמפיק המוזיקלי הוא אלדד שרם, שגם ניצח בפרויקט זה על התזמורת הסימפונית החדשה של חיפה. לאחר הפקת השיר והקליפ, ישמשו אלה כבסיס לפרויקט רחב יותר שיכלול, בין היתר, ציורים ושירים של ילדים על השלום, כמו גם מאמרים שייכתבו על ידי אנשי רוח ואקדמיה סביב נושא "השלום שלי".

התקבולים שיתקבלו ממכירת השיר והקליפ, כמו גם ממכירת קבצי הציורים, השירים והמאמרים, ייתרמו למיגון יישובי הדרום ו/או לכל מטרה ממלכתית אחרת עליה יוחלט בהנהלת העמותה של פרויקט "תפילה לשלום".